דוקאביב 2018: הרבה ילדים, קוף, וטירה

(שם הסרט במקור: Muchos Hijos, un Mono, y un Castillo)

צריך לומר מראש: מדובר בסרט כיפי מאוד. משעשע. מאוד מצחיק. קראוד פליזר של ממש.

אבל באותה נשימה צריך לומר גם: לסרט הזה אין שום משקל מעבר לזה. ראיתי, נהניתי, יצאתי מהסרט, שכחתי. הסרט הזה לא באמת משאיר אחריו שום חומר למחשבה, והוא אפילו קצת ארוך ונמתח קצת יותר מדי.

במרכז הסרט אשה אחת. מבוגרת כבר. יש לה דרך ייחודית להתנהל בעולם. דרך שמצריכה סוג של גאווה, סוג של הערכה עצמית גבוהה, אבל מצד שני, יש בה הרבה אהבה לאנשים, לילדים שלה. יש לה דרך משלה להסתכל על העולם, דרך מקורית, והיא לא מתנצלת על כך. במהלך הסרט אנחנו נראה את העולם דרך עיניה יוצאות הדופן, נצחק, ונצחק עוד קצת.

אבל אין באמת עוגן שיחזיק אותי בסרט. אין ממש נראטיב שמוביל את הדמויות ממקום למקום. יש אמנם איזשהו נסיון לדבר על כמה עצמות מגופותיהן של סבא וסבתא רבא של הבמאי שאמא שלו שמרה באיזושהי קופסה, והחיפוש אחרי הקופסה אמור להוביל את הסרט, אבל החיפוש הזה מתפזר לרוחב, ומוזכר פעמים בודדות בלבד במשך כשעה וחצי, כך שהעניין עם העצמות האלו מתפוגג, ולא באמת מהווה איזשהו שלד נראטיבי שיכול להחזיק סרט.

מה שיש הוא אינספור מפגשים בין אחד הבנים (יש לה 6 ילדים), שהוא גם הבמאי, לבין האמא. שאר הילדים באים והולכים, ולא ממש מהווים פונקציה בסרט. וכך האמא ממלאת את רוב הסרט בקולה, בתלבושתה הצבעונית, בסיפוריה והמצאותיה המקוריות, והיא משעשעת וחביבה, ולרגעים מצחיקה בקול רם, אבל אפשר היה לקצר את הסרט, לוותר על כמה צ'יזבטים, ולא הייתי מרגיש בכך.

יותר מכך, נדמה לי שבמאי הסרט רוצה לומר משהו על החיים בספרד ועל המצב הכלכלי שם, אבל גם האמירה הזו מתפוגגת. החלום של האשה הזאת היה ללדת הרבה ילדים, לגור בטירה, ולדאוג גם לקוף. אז קודם כל, עניין הקוף נסגר בפחות מחמש דקות, בסצינה וחצי, ולא מוזכר שוב בסרט. הילדים – כבר בהתחלה מסופר לנו שהיא ילדה 6 ילדים, אבל מכיוון שאנחנו לא באמת מכירים אף אחד מהם (חוץ מבמאי הסרט), אז הם עוברים מדי פעם בפריים, אבל לא באמת משאירים סימן. מה שנשאר הוא הטירה. ואכן, חלק לא קטן מהסרט מתרכז בפינוי הכפוי של הטירה, וגם החלק הזה, כמו רוב הסרט, משעשע, כי זה מבצע שלם לפנות טירה, אבל לא ממש ברורים פרטי הנסיבות שהובילו את האשה הזאת למצב שבו היא היתה חייבת לוותר על הטירה. ואח"כ יש גם עניין עם מחסן כלשהו שמאכסן את כל הדברים, ובכלל, כל הסרט מתרכז באינספור פריטים שהגברת הזו אוגרת במהלך החיים, והיא לא מוכנה לוותר על אף אחד מהם. גאוותנות וראוותנות, או ערך סנטימנטלי? כנראה גם וגם, אבל לא ממש ברור מה נוגע שם ברגש, ומה שייך לכבוד הפרטי שלה. גודש הפרטים מציף את המסך, והוא מצחיק מאוד, כי הוא די מדהים וקשה לתפוס את ההיקף, אבל אין גם אפשרות להתביית על פריט אחד או שניים ולהוציא ממנו משמעות רחבה יותר על המצב הכלכלי בספרד, ועל הדרך שבה אפשר או אי אפשר לגדל כמה ילדים (וקוף) ולחיות כמשפחה בספרד של היום.

אז כן, זאת חוויה צפיה כיפית, אבל בנקודה מסוימת זה הופך מתיש קצת, כי לא באמת נבנה כאן סיפור שיוביל אותי מנקודה אחת לאחרת, ואין כאן גם קו מחשבה ברור שישאר איתי אחרי הצפיה. סרט חביב, אבל נשכח.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s