דוקאביב 2018: אריק קלפטון, החיים ב-12 תיבות

(שם הסרט במקור: Eric Clapton: Life in 12 Bars)

אריק קלפטון. גדלתי בשנות ה-80. אני מכיר חלק (קטן) מגוף העבודה (העצום) של הגיטריסט והזמר המפורסם הזה. גם אני מכיר בכך שהוא נחשב לאחד הגדולים, ובצדק. אני גם מכיר קצת חלק מסיפור חייו. מה שקרה לבן הקטן שלו, למשל – שמעתי על זה כשיצא השיר Tears in Heaven. גם ידעתי במעומעם על סיפור האהבה שלו עם אשתו של ג'ורג' הריסון. אז לראות סרט על חייו של אריק קלפטון יכול היה להיות רעיון לא רע. מקסימום, חשבתי, אם הסרט יהיה לא משהו, לפחות המוסיקה תהיה מצוינת.

בסופו של דבר, יצאתי מהסרט בתחושות מעורבות. יותר מסרטים אחרים, דוקומנטריים ולא דוקומנטריים, "אריק קלפטון, החיים ב-12 תיבות" נסמך על עריכה. וזאת, לרגעים, מרתקת ומדביקה אותי למסך, וברגעים אחרים העריכה הופכת לתמוהה ואפילו למעצבנת.

יוצרי הסרט יצאו מתוך החלטה עקרונית: להשתמש אך ורק בחומרים ארכיוניים. לבד מהשוט הראשון של הסרט, אנחנו לא רואים את אריק קלפטון של היום יושב אל מול המצלמה ומדבר. עבודת העריכה, מהבחינה הזו, היא מהממת למדי. נבירה באינספור חומרי ארכיון, הום-מוביז, צילומי חדשות, פוטג' של הופעות, סטילסים, מניפולציות ויזואליות על סטילסים בהתאמה לקצב המוסיקה – הסרט הזה הוא חגיגה אודיו-ויזואלית משכרת. ועם המוסיקה של אריק קלפטון, כמעט ולא נותר מה לבקש. כמעט.

כי יש כאן סיפור שובר לב על גבר שאהבתו הפטאלית לאשה האחת שהוא לא יכול היה להשיג מובילה אותו במסלול התרסקות אל התמכרות לסמים, אלכוהול, וכמעט מוות. למעשה זה נס שהאיש הזה חי עד היום. וכמו הסיפור עם להמשיך לקרוא