הרוכב: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Rider)

פסטיבל דוקאביב קצת עיכב אותי, אבל הגעתי אל הסרט הזה בסופו של דבר. העיכוב גרם לי להיות מודע לכמה דברים בקשר ל"רוכב", עוד לפני שצפיתי בו: ידעתי שלבמאית קוראים קלואי ז'או, שהתגלתה לפני כמה שנים בסרט שנקרא "שירים שלמדתי מאחי"; ידעתי שלסרט ההוא היו ביקורות יוצאות דופן, ואני ראיתי אותו עוד אז כשהוא הוקרן בישראל במסגרת איזשהו פסטיבל וחשבתי שהוא מעניין, אבל לא נסחפתי עם ההתלהבות הביקורתית העולמית; ידעתי גם שקלואי ז'או עשתה את הסרט השני הזה שלה עם אנשים שהם לא שחקנים, ושבעצם בסרט הם 'משחקים' את עצמם בסוג של שחזור לדברים שקרו להם באמת; ידעתי שגם לסרט הזה יש ביקורות טובות; וידעתי גם שהסרט הזה הוא מסוג הסרטים ש'לא קורה בהם כלום'.

אז הציפיות שלי לא היו גבוהות. וכך גם התוצאה הסופית. כי גם אני מסכים שיש כאן כמה רגעים יפהפיים ומאוד מרגשים. אבל יש כאן גם סרט מאוד לא אחיד, עם דברים יפים, ודברים מביכים.

הקולנוע התחיל עם סוס.

זה, פחות או יותר, הדבר הראשון שלומדים בלימודי קולנוע (הסיפור של אדוארד מייברידג'). וזה הדבר הראשון שרואים בסרט הזה, ב"רוכב". סוס. קלואי ז'או היא קולנוענית אינטלגנטית שיודעת את זה, והיא יוצרת סרט שהדבר הכי יפה בו, הכי מרגש, הכי מפעים, הוא סוס. צילום של סוס. במהלך הסרט המצלמה יודעת לתפוס בעדשה שלה את עיניהם של הסוסים, את יופיים, את תנועתם האצילית. למעשה, בגלל שהסרט כולו לא מאוכלס בשחקנים, היה נדמה לי שהסוס פוזל למצלמה בכוונה, כאילו בסוג של טעות, כי מדובר בסרט עלילתי, שבו השחקן לא אמור להסתכל למצלמה. כאילו גם הסוס הוא נון-אקטור, כמו כל בני האדם המאכלסים את הסרט הזה. "הרוכב", בחלקיו היפים ביותר, מתרכז בסוסים. בשגרת חייהם של בוקרים. בטיפול בסוסים. באימון סוסים. באילוף סוסים. אלו הן הסצינות הכי יפות בסרט, סצינות שמראות אנשים מקצוענים בפעולה, ואת המקום הזה שבו מתרחש הסרט במלוא תפארתו, על הנופים המשכרים, ועל הסוסים והאנשים שמטפלים בהם. קולנוע שמוצא את היופי האמנותי דווקא בטבע של המקום, של האנשים, ושל הסוסים. כך יוצא שסצינות הפרידה מהסוסים הן הכי מרגשות ויפות בסרט הזה, כמו גם כל הרגעים של אינטראקציה בין אנשים לסוסים שיש כאן.

ואז מצטרף לסרט הזה גם תסריט. ובכל מקום ש להמשיך לקרוא