מעשה פלאים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Wonderstruck)

טוד היינס הוא במאי שאוהב לשחק לפעמים בשפה הקולנועית. מצד אחד יש לו את הרגישות ליצור סיפורי אהבה וקולנוע מפעים (סרטו הלפני אחרון, "קרול", היה אחד הסרטים היפים שראיתי בשנים האחרונות), ומצד שני הוא נוטה לפעמים לקולנוע אקספרימנטלי, אולי אפילו אוונגארדי. לצערי, "מעשה פלאים" נוטה יותר לסוג השני, ולמרות שבגדול הוא מספר סיפור יפה ומעניין, הנטיה לסגנון יתר אמנותי נדמית לי יותר כגחמנות, ולא כמשהו שבאמת נובע מהתסריט.

כי נכון, בבסיס הסיפור(ים) כאן יש אולי רעיון פשוט שמבקש דווקא ללכת נגד הקונבנציה של "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". "מעשה פלאים" מבקש דווקא להוריד טונים. להגביל אותנו, לגרום לנו לאבד תמונה וסאונד, לאבד יכולת שמיעה וראיה, ודווקא במצב חצי נכה למצות את היכולת היצירתית המתעוררת באופן טבעי כשמשהו שאנחנו משתמשים בו ביום יום פתאום נעלם לנו. אנחנו מתייחסים לחוש השמיעה ולחוש הראיה כמשהו טריוואילי. "מעשה פלאים" מבקש לברר את היצירתיות האנושית הטבעית שתתעורר אם פתאום נעשה לחירשים (שני הילדים במרכז הסרט לא שומעים) או לעיוורים (הסרט מסתיים בלילה בו היתה הפסקת החשמל המפורסמת בניו יורק ב-1977).

אז טוד היינס מספר סיפור על שני ילדים שלא שומעים. אחת (מיליסנט סימונדס, שחקנית חירשת גם בחיים. נהדרת. אפשר לצפות בה גם ב"מקום שקט") עוזבת את הבית דווקא אחרי שמכריחים אותה ללמוד שפת סימנים (היא רוצה לתקשר עם העולם בדרך משלה, לא בדרך שנכפית עליה מלמעלה), כשהיא מחפשת שחקנית קולנוע ותיאטרון, מחפשת רעיונות יצירתיים יותר לחיות. אחר, ילד שבעקבות פגיעת ברק מאבד את יכולת השמיעה, מחפש את אבא שלו, אחרי שאמא שלו מתה בתאונה. שני הסיפורים מתרחשים בהפרש של להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת