מעשה פלאים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Wonderstruck)

טוד היינס הוא במאי שאוהב לשחק לפעמים בשפה הקולנועית. מצד אחד יש לו את הרגישות ליצור סיפורי אהבה וקולנוע מפעים (סרטו הלפני אחרון, "קרול", היה אחד הסרטים היפים שראיתי בשנים האחרונות), ומצד שני הוא נוטה לפעמים לקולנוע אקספרימנטלי, אולי אפילו אוונגארדי. לצערי, "מעשה פלאים" נוטה יותר לסוג השני, ולמרות שבגדול הוא מספר סיפור יפה ומעניין, הנטיה לסגנון יתר אמנותי נדמית לי יותר כגחמנות, ולא כמשהו שבאמת נובע מהתסריט.

כי נכון, בבסיס הסיפור(ים) כאן יש אולי רעיון פשוט שמבקש דווקא ללכת נגד הקונבנציה של "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". "מעשה פלאים" מבקש דווקא להוריד טונים. להגביל אותנו, לגרום לנו לאבד תמונה וסאונד, לאבד יכולת שמיעה וראיה, ודווקא במצב חצי נכה למצות את היכולת היצירתית המתעוררת באופן טבעי כשמשהו שאנחנו משתמשים בו ביום יום פתאום נעלם לנו. אנחנו מתייחסים לחוש השמיעה ולחוש הראיה כמשהו טריוואילי. "מעשה פלאים" מבקש לברר את היצירתיות האנושית הטבעית שתתעורר אם פתאום נעשה לחירשים (שני הילדים במרכז הסרט לא שומעים) או לעיוורים (הסרט מסתיים בלילה בו היתה הפסקת החשמל המפורסמת בניו יורק ב-1977).

אז טוד היינס מספר סיפור על שני ילדים שלא שומעים. אחת (מיליסנט סימונדס, שחקנית חירשת גם בחיים. נהדרת. אפשר לצפות בה גם ב"מקום שקט") עוזבת את הבית דווקא אחרי שמכריחים אותה ללמוד שפת סימנים (היא רוצה לתקשר עם העולם בדרך משלה, לא בדרך שנכפית עליה מלמעלה), כשהיא מחפשת שחקנית קולנוע ותיאטרון, מחפשת רעיונות יצירתיים יותר לחיות. אחר, ילד שבעקבות פגיעת ברק מאבד את יכולת השמיעה, מחפש את אבא שלו, אחרי שאמא שלו מתה בתאונה. שני הסיפורים מתרחשים בהפרש של 50 שנה אחד מהשני, וכמובן יש ביניהם קישור לקראת הסוף. אבל מכיוון שמדובר בילדים שלא שומעים, היינס הרגיש צורך גם להבדיל את סרטו מהאחרים סגנונית. אז הוא מספר את אחד הסיפורים (זה של 1927) בשחור לבן אילם, ואת השני באמצעים יותר קונבנציונליים, אבל עם סטיות לא מוגדרות מספיק למניפולציות על הסאונד שמנסות להסביר לצופים את החוויה של איש חירש. זה קורה כמה פעמים בסרט, אבל לא הבנתי מתי ולמה פונה היינס אל המניפולציות האלו על הסאונד, ומתי הוא מספר את הסיפור בצורה 'רגילה'.

אני מבין שהסרט הזה הוא עיבוד של ספר שגם בו יש רעיון של שימוש בשתי שיטות של סיפור: הסיפור של הילד מההווה מסופר באמצעות מילים בלבד, ושל הילדה מהעבר באמצעות תמונות בלבד. איכשהו התרגום של זה לסרט הרגיש לי מגמתי מדי. העריכה בין שני הסיפורים חסרת סבלנות, לא נותנת מספיק זמן לדרמה בכל אחד מהסיפורים להתפתח כדי לעורר אצלי רגש. מה גם שהחלק האילם של הסרט מוצף מדי במוסיקה (מוטב היה לעבוד יותר על עיצוב פס קול, כמו שצ'פלין עשה ב"זמנים מודרנים", סרט אילם שהוא עשה ב-1936, כשסרטים מדברים כבר היו קיימים). וצריך גם להזכיר שהחלק של הילדה מ-1927 הוא בשחור לבן, ושל הילד מ-1977 הוא בצבע. וכך נדמה לי שהיינס נכנע יותר לגחמתיות הצורנית של הדרך לספר סיפור, ופחות מקשיב להלמות הלב של הדמויות, פחות נותן זמן לדרמה להתנחל בלבבות הצופים. אולי אם היינס היה מביים את כל הסרט כסרט אילם היה בזה אפקט הרבה יותר רגשי, כשהמבנה הצורני היה מתמזג עם הסיפור שעל המסך (כבר הוכח שסרט אילם יכול לעבוד גם במאה ה-21. ראו מקרה "הארטיסט" וגם "שלגיה" הספרדי). אבל היינס משחק עם הסגנונות הקולנועיים שלהרגשתי נכפים על הסיפור ולא נובעים מתוכו, אלמנטים סגנוניים שנמצאים בסצינות מסוימות רק כדי להדגיש אלמנטים מסוימים, ודווקא בגלל זה מחלישות את אותם אלמנטים, במקום לביים את כל הסרט הזה כיחידה אחת הומוגנית המורכבת מחלקים מרגשים שמרכיבים שלם חכם ויפה יותר.

"מעשה פלאים" הוא לא סרט רע, וניתן לזהות בו את החומר המקורי שהיה בו דמיון ומחשבה, והילדים מקסימים, אבל נדמה לי שבידיים של במאי אחר (ספילברג למשל. סיפורי הרפתקאות של ילדים ממשפחות שבורות זה ממש המגרש הביתי של ספילברג) זה היה הופך לסרט מלהיב יותר, מרגש יותר. כמו שזה, "מעשה פלאים" הוא סרט מעניין, אבל זניח.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s