המקום: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Place)

כמה דברים שצריך לדעת על "המקום" לפני שרואים אותו:

– כל הסרט, אבל ממש כל הסרט כולו, 100 אחוז מזמן המסך של הסרט – הכל מתרחש בתוך בית קפה שנקרא "המקום".

ב"מקום" הזה יושב אדם, שלא ממש ברור מי הוא או מה הוא, או אפילו איך קוראים לו. הוא מגשים משאלות, אבל הוא נותן לאנשים שמבקשים את המשאלות האלו משימות. אם הם יעמדו במשימות – הם יקבלו את מבוקשם. והמשימות הן תמיד קשות, שטניות, רעות לב. להרוג מישהו. לאנוס מישהי. להרביץ למישהו. לפוצץ פצצה במקום פומבי. אז יש כאן בסיס לדיון מעניין בטבע האדם – האם הוא יהיה מוכן להשיל כל שמץ אנושיות כדי להגשים את משאחת הלב הכי כמוסה שלו?

אבל מכיוון שכל הסרט כולו מתרחש בבית הקפה הזה, ב"מקום", אנחנו לא באמת רואים את המעשים האלו שהם עושים או לא עושים. כל הסרט כולו, אבל ממש כולו, בנוי משיחות של שני אנשים – מבקש המשאלה ומטיל המשימות/ מגשים המשאלות. הכל בדיבורים, לא במעשים. אז קודם כל, זה מכביד מאוד על האוזן. הסרט הזה עמוס דיאלוגים ללא כמעט רגע של שקט (אה, והעבודה של פאולו ג'נובזה הבמאי עם מוסיקה היא פשוט איומה, כזאת שבאה לפרש את הרגע שאנו רואים ממש עכשיו, ובכך רק הופכת אותו למגוחך יותר).

– ומכיוון שהכל כאן בדיבורים, לא במעשים, אני לא ממש עובר תהליך רגשי. השיחות עצמן הן קצרות, בקצב מהיר, ללא חוש של זמן כדי לתת לדרמה להתפתח. באופן מוזר הכל נדמה לי כאילו הוא מתחיל מהאמצע. האנשים שבאים לפגוש את המלאך/שטן הזה, הם אף פעם לא באים בהיסוס, אף פעם לא אומרים שלום כשמגיעים, לא מבקשים אף פעם רשות לשבת. הם מגיעים ומיד מתיישבים ומתחילים לדבר. כאילו הכל אוטומטי, חסר אנושיות, או אפילו תחושת מציאות הגיונית. והם גם אף פעם לא לוקחים את הזמן כדי להוביל אותי, הצופה, אל תוך שיא דרמטי. לא מפתחים את הסיפור, את מה שקרה להם, את מה שהם עשו או לא עשו, לכדי חוויה שתיקח את הצופה ביד ותסביר לו את המצב הרגשי של אותו אדם. הרי אם אני תקוע במקום, תן לי לפחות ללכת איתו בדמיון למקומות אחרים. אבל הדיאלוגים והבימוי לא נותנים לי להיכנס למצב רגשי-דרמטי.

 – זה די ברור כבר מההתחלה, שהאיש הזה משחק עם כל אלו שבאים אליו. יש לו אכן את האפשרות להגשים משאלות, אבל הוא גורם בכוונה להצטלבות הסיפורים. הוא מטפל בשני סיפורים שונים של גברים שונים, שהם גם אב ובן, או במקרה אחר, הוא שולח מישהו להרוג ילדה קטנה, ובאותה נשימה, הוא שולח מישהו אחר להגן על הילדה. אבל האיש הזה, לא ממש ברור מה הסיפור שלו. מי הוא בכלל. למה הוא מקשר את כל הסיפורים האלו בכוונה. אז גם כאן הרגש לא עובד.

– זה די ברור שיש כאן איזשהו רעיון מעניין בבסיס הסרט, אבל זה לא ממש סרט. זה אפילו לא תיאטרון מצולם. כבר ראיתי סרטים וסדרות טלוויזיה שהלוקיישן היה מוגבל (למשל, "בטיפול", שהיתה, בעיקרון, 2 אנשים מדברים בחדר אחד במשך חצי שעה בכל פרק), אבל היה בהם הרבה יותר זמן וסבלנות לפיתוח דמויות ודרמה. מצד שני, נזכרתי במהלך הצפיה ב"מקום" בסרט הרבה יותר שאפתני שנקרא "הקופסא" של ריצ'רד קלי. גם שם היה דיון בטבע האנושי, אבל קלי משך את זה לכיוון מוטרף, ויזואלי ומרשים מאוד (גם אם מבולגן מאוד). גם אם "הקופסא" היה סרט מתלהב מדי, עדיין היה קולנוע מרשים מאוד. "המקום" הוא כמעט אנטי קולנוע. ללא דרמה, ללא פיתוח דמויות, בלוקיישן אחד – הסרט הזה מתחיל מהר מאוד לעלות על העצבים. לא ממש אכפת לי אם האנשים יעשו רע או טוב. אני רק רוצה שהסרט כבר ייגמר, או שאולי הוא פתאום יצא כבר מה"מקום" הזה, ויראה לי קצת את האנשים בפעולה. אבל מה שיש זה רק "המקום", סרט גחמני וחסר עניין.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s