המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה: הביקורת

ובפעם השניה זו קרן מור

את "המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה" ראיתי פעמיים. בפעם הראשונה די נדהמתי. כשבאים לקופות הסינמה סיטי ושואלים איזה סרטים יש עכשיו, בטח יגידו לכם שיש גם את "הסרט הישראלי החדש הזה", אבל אתם צריכים לדעת שהסרט הזה הוא אמנם סרט ישראלי, אבל הוא אחר ושונה מכל סרט ישראלי שאי פעם ראיתם (וגם מהרבה סרטים לא ישראלים). כי סרטים ישראלים מתרחשים בירושלים, תל אביב, חיפה, בני ברק, עכו. מקומות שאנחנו מכירים, חיים בהם, עוברים ברחובותיהם יום יום. רוב הסרטים הישראלים גם מתרחשים בהווה, או באיזושהי נקודת זמן מוגדרת בעבר ההסטורי של המדינה הזו. "המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה" מתרחש במקום לא מוגדר, בזמן לא מוגדר. הסרט הזה הוא, במודע, סיפור אגדה. היה היה פעם.

ובהתאם, כך הוא גם מעוצב ומבוים. החוקים המשונים של העולם המוזר הזה שנפרס מול עינינו, הדמיון הנפלא של התסריטאים ושל המעצבים האמנותיים של הסרט הזה, והשימוש הנהדר שגלעד אמיליו שנקר הבמאי עושה כאן במוסיקה מכניסים אותנו לעולם כל כך אחר ושונה ממה שאנחנו מכירים, בקולנוע שלנו, כמו גם בקולנוע העולמי או בכלל ביום יום.

וכמו סיפורי האחים גרים, סיפור האגדה הזה הוא בעצם למבוגרים. סיפור על עולם שבו ה להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת