שאהבה נפשי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Disobedience)

יש הרבה דברים יפים ב"שאהבה נפשי". הרבה דברים להעריך. הרבה מחשבה מאחורי הסיפור הזה, הרבה כשרון. אבל, איכשהו, בסופו של דבר, הסרט הזה לא עבד עלי.

כשעושים סרט על תרבות אחרת, שונה, יש סכנה לגישה מתנשאת. סוג של מבט על חיות מעבדה שהיוצר שולט עליהן. מהבחינה הזאת, סבסטיאן ליילו, שמסתכל כאן מבחוץ על קהילה שונה וזרה לו (וזרה גם לרובנו, היא הקהילה היהודית-חרדית של לונדון), הוא דווקא עושה עבודה מכובדת ומעניינת. אבל אולי ההקפדה הזאת על הגישה המכבדת לזר, לשונה ומשונה הזה, אולי זה מה שמנע מהסרט הזה להפוך ליצירה המרגשת והמפעימה שהיא הייתה אמורה להיות.

כי יש כאן סיפור על מישהי שגדלה בתוך הקהילה החרדית, חזרה בשאלה, התנתקה לחלוטין מאורח החיים הזה, והנה אבא שלה נפטר, והיא בבת אחת נזרקת חזרה אל תוך החיים והמנהגים הכל כך חונקים ומגבילים שאותם היא עזבה בחיתוך חד ולא פשוט. רונית, הדמות אותה משחקת רייצ'ל וויז, עברה לעיר אחרת (ניו יורק), ומנהלת חיים חילונים לגמרי. והנה, בשיחת טלפון אחת, היא נזרקת חזרה אל כל מה שברחה ממנו. אבל הגוף של וויז לא מגיב ל להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת