קופרו 2018: הדוקו הישראלי של 2019-20

בסוף השבוע האחרון התקיים אירוע הפיצ'ינג של פורום הקו-פרודוקציות הדוקומנטרי הישראלי ביוזמתה ובניהולה של אורנה ירמות. זה היה אירוע חגיגי, מכיוון שזוהי השנה ה-20 ברציפות שהאירוע הזה מתקיים. אירועי הפיצ'ינג פתוחים לקהל הרחב ללא תשלום, ולכן מצאתי את עצמי כבר לפני 20 שנה מגיע לשמוע במאים ויוצרים דוקומנטרים מציגים סרטים בתהליכי עבודה שונים (מכיוון שצילומים דוקומנטרים אורכים, על פי רוב, הרבה יותר זמן מאשר צילומים של סרט עלילתי רגיל, ליוצרים יש בדרך כלל חלק קטן מהסרט שכבר צולם ונערך כדי לתת טעימה מהסרט שיהיה), והתרשמתי במשך השנים מלא מעט פרויקטים שבשנים לאחר מכן היו לסרטים גמורים, והיה מעניין לעקוב אחרי תהליך ההשלמה שלהם.

במשך 20 השנים שחלפו הניב הקופרו הישראלי עשרות שיתופי פעולה בינלאומיים בסרטים שהפכו לנהדרים, מרגשים, מצליחים, זוכי פרסים ואפילו מועמדים לאוסקר ("הצלמניה", "שומרי הסף", "5 מצלמות שבורות", אם להזכיר רק שלושה). לי היה המזל, ויכולתי לעקוב אחרי רוב מפגשי הקו-פרו במהלך השנים (עד כמה שאני זוכר החמצתי רק שני אירועים כאלו מתוך העשרים – אחד בגלל שירות מילואים, והשני בשנה שעברה, בגלל הנופש שלי בפסטיבל הסרטים בסידני, אוסטרליה), ובשנים האחרונות אני גם כותב על הסרטים שנמצאים בתהליך הכנה כאן בבלוג, ומחפש אותם בשנים שלאחר מכן בדוק-אביב (הנה, למשל, החוויות שלי מקופרו 2016, שם גיליתי את הסרט של דפני ליף ואת הסרט על המחתרת היהודית, שראיתי לאחר מכן בדוקאביב, או מקופרו 2015, שם נפגשתי לראשונה ב"יומני אוסלו", שאמור להיות מוקרן בפסטיבל ירושלים המתקרב, או ב"אחיות" של דנאי איילון, נכון לעכשיו הסרט הכי טוב שראיתי ב-2018).

לרגל קופרו ה-20 החגיגי, הועבר האירוע מהמקום הרגיל שלו ליד סינמטק תל אביב אל המרכז הערבי-יהודי ביפו, מקום שקט, יפהפה, ופסטורלי ליד הים. השקט הזה שימש רקע נאות לפרויקטים החדשים שדוקומנטריסטים ישראלים עמלים עליהם בימים אלו. האורחים (רובם כבר קבועים, ולא מגיעים לכאן בפעם הראשונה) מצאו את רוב ההצעות השנה כלא מבושלות עדיין, בשלבים ראשוניים מדי מכדי לקבל החלטה לגבי השקעה. כמו כן, נדמה לי שהאורחים הבינלאומיים התפנקו מדי, והעדיפו ללכת על בטוח, ולהשקיע בפרויקטים של במאים מוכרים ויוצרים עם רקורד, ולהזניח מעט יוצרים שזהו להם סרטם הראשון. למרבה הצער, דווקא אלו היו הפרויקטים שהכי סקרנו אותי.

בהמשך הפוסט אני אכתוב כאן על קצה המזלג על הפרויקטים שהכי תפסו לי את תשומת הלב. חפשו אותם בשנה-שנתיים הבאות בדוקאביב ו/או בפסטיבלים השונים:

44 שעות – רותם גרוס

הסיפור הכי מדהים ששמעתי בזמן האחרון, שכנראה יהיה סרט בלתי יאמן.

היה היה גבר ב להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת