קופרו 2018: הדוקו הישראלי של 2019-20

בסוף השבוע האחרון התקיים אירוע הפיצ'ינג של פורום הקו-פרודוקציות הדוקומנטרי הישראלי ביוזמתה ובניהולה של אורנה ירמות. זה היה אירוע חגיגי, מכיוון שזוהי השנה ה-20 ברציפות שהאירוע הזה מתקיים. אירועי הפיצ'ינג פתוחים לקהל הרחב ללא תשלום, ולכן מצאתי את עצמי כבר לפני 20 שנה מגיע לשמוע במאים ויוצרים דוקומנטרים מציגים סרטים בתהליכי עבודה שונים (מכיוון שצילומים דוקומנטרים אורכים, על פי רוב, הרבה יותר זמן מאשר צילומים של סרט עלילתי רגיל, ליוצרים יש בדרך כלל חלק קטן מהסרט שכבר צולם ונערך כדי לתת טעימה מהסרט שיהיה), והתרשמתי במשך השנים מלא מעט פרויקטים שבשנים לאחר מכן היו לסרטים גמורים, והיה מעניין לעקוב אחרי תהליך ההשלמה שלהם.

במשך 20 השנים שחלפו הניב הקופרו הישראלי עשרות שיתופי פעולה בינלאומיים בסרטים שהפכו לנהדרים, מרגשים, מצליחים, זוכי פרסים ואפילו מועמדים לאוסקר ("הצלמניה", "שומרי הסף", "5 מצלמות שבורות", אם להזכיר רק שלושה). לי היה המזל, ויכולתי לעקוב אחרי רוב מפגשי הקו-פרו במהלך השנים (עד כמה שאני זוכר החמצתי רק שני אירועים כאלו מתוך העשרים – אחד בגלל שירות מילואים, והשני בשנה שעברה, בגלל הנופש שלי בפסטיבל הסרטים בסידני, אוסטרליה), ובשנים האחרונות אני גם כותב על הסרטים שנמצאים בתהליך הכנה כאן בבלוג, ומחפש אותם בשנים שלאחר מכן בדוק-אביב (הנה, למשל, החוויות שלי מקופרו 2016, שם גיליתי את הסרט של דפני ליף ואת הסרט על המחתרת היהודית, שראיתי לאחר מכן בדוקאביב, או מקופרו 2015, שם נפגשתי לראשונה ב"יומני אוסלו", שאמור להיות מוקרן בפסטיבל ירושלים המתקרב, או ב"אחיות" של דנאי איילון, נכון לעכשיו הסרט הכי טוב שראיתי ב-2018).

לרגל קופרו ה-20 החגיגי, הועבר האירוע מהמקום הרגיל שלו ליד סינמטק תל אביב אל המרכז הערבי-יהודי ביפו, מקום שקט, יפהפה, ופסטורלי ליד הים. השקט הזה שימש רקע נאות לפרויקטים החדשים שדוקומנטריסטים ישראלים עמלים עליהם בימים אלו. האורחים (רובם כבר קבועים, ולא מגיעים לכאן בפעם הראשונה) מצאו את רוב ההצעות השנה כלא מבושלות עדיין, בשלבים ראשוניים מדי מכדי לקבל החלטה לגבי השקעה. כמו כן, נדמה לי שהאורחים הבינלאומיים התפנקו מדי, והעדיפו ללכת על בטוח, ולהשקיע בפרויקטים של במאים מוכרים ויוצרים עם רקורד, ולהזניח מעט יוצרים שזהו להם סרטם הראשון. למרבה הצער, דווקא אלו היו הפרויקטים שהכי סקרנו אותי.

בהמשך הפוסט אני אכתוב כאן על קצה המזלג על הפרויקטים שהכי תפסו לי את תשומת הלב. חפשו אותם בשנה-שנתיים הבאות בדוקאביב ו/או בפסטיבלים השונים:

44 שעות – רותם גרוס

הסיפור הכי מדהים ששמעתי בזמן האחרון, שכנראה יהיה סרט בלתי יאמן.

היה היה גבר בשנות ה-30 לחייו. הוא ישב בביתו, בסלון, צופה בטלויזיה עם משפחתו. פתאום הוא קיבל שבץ מוחי, והוא מובהל לבית החולים. הרופאים מנסים להצילו, אבל מגיעים למסקנה שנותרו לו כ-4 שעות לחיות. הם מבקשים מבני המשפחה ומאהוביו ואוהביו להיפרד ממנו לפני מותו. אבל אותו גבר הצליח לעבור את השעה הרביעית והחמישית, וגם את השעה העשרים והשלושים. לאחר 44 שעות בהן היה ללא הכרה התעורר אותו גבר, והוא היום חי ובריא, ברוך השם. והוא הגיבור הראשי של הסרט הזה. הוא יושב ומתראיין, מנסה לשחזר את אותן 44 שעות. כי הוא, אמנם, היה ללא הכרה, ללא יכולת לתקשר, אבל הוא שמע וחווה את כל מי שהיה שם בחדר, את כל אלו שבאו להיפרד ממנו. הוא הרגיש שהוא רוצה לדבר, לענות, להגיד, לומר להם – אבל הוא הרגיש חסר אונים.

בפיץ' שראיתי בקופרו בסופ"ש האחרון ניכר היה שהסרט הזה יהיה מלוטש מאוד מבחינה טכנית (הצילום של הראיון שראיתי היה מרשים מאוד, קולנועי מאוד, וכלל גם זויות צילום מפתיעות), וישולבו בסרט גם קטעי אנימציה שינסו להמחיש את התחושה של אדם שנמצא בתרדמת, מנסה להגיב, אבל מתוסכל מחוסר יכולתו לעשות דבר. כמו כן, המרואין הראשי נראה מאוד אמוציונלי כשהוא נזכר ומשחזר את אותן 44 שעות. פרויקט עצום רגשות ודי מדהים אמור להיות הסרט הזה, "44 שעות"

מלחמתה של ראיה סיניצינה – יפים גראבוי

הפרויקט הזה התחיל כמשהו הסטורי, והפך למשהו אחר, מסקרן הרבה יותר. ראיה סיניצינה היא אשה מבוגרת, בת 93. הוטרנית היחידה ממלחמת העולם השניה שחיה בחולון (יש עוד כמה וטרנים בישראל, כולם גברים. היא האשה היחידה). הסרט הזה התחיל כחקירה של אירועים שהתרחשו אז, שם, במלחמה, אבל המשיך כמערכת יחסים אוהבת בין הבמאי לבין אשה שהיא כמו סבתא נוספת. בעזרת הקולנוע יוצר יפים מתנות קטנות ומרגשות מאוד לאשה שראתה כל כך הרבה, ועכשיו רוצה לעשות כל מיני דברים, כנראה בפעם האחרונה. כך, למשל, מצלם גראבוי את גיבורת הסרט מנגנת בצ'לו אל מול אולם קונצרטים ריק. סיניצינה לא נגעה בצ'לו במשך כ-20 שנה, והנה היא עושה את זה בעזרתו של הנכד (הלא ביולוגי) החדש הזה שמצאה, שהוא גם קולנוען שמביים סרט עלילתי שבו סצינות שכתובות כדי לשמח אשה זקנה בפעם האחרונה, ואז הוא מתעד את האשה הזו, שעברה כל כך הרבה, מקבלת את המתנות האלו באהבה ובדמעות. פרויקט מאוד מעניין של אדם שהתאהב באשה בת 93 ומתעד את זה.

תפוחים ותפוזים – יואב בריל

סקירה הסטורית מסקרנת של פרויקט שהתחיל כמשהו תמים, המשיך כמרגש, ונגמר בגלל פוליטיקה, לאומנות, ושנאת חינם מטופשת. הפרויקט המדובר הוא הבאת מתנדבים ומתנדבות מחו"ל לעבוד בקיבוצים. בריל מצא כמה מתנדבים לשעבר שיספרו לו על חוויותיהם, והוא יסקור את מקורות הרעיון להתשמש במתנדבים כאלו, את קורותיהם (היו לא מעט סיפורי אהבה בין זרים לישראלים שנוצרו בגלל החיים הקרובים בקיבוצים), ואת ההתנגדות שהתעוררה כשנודע שלא יהודים ויהודיות מתרועעים (או שגברים ישראלים חסונים הולכים לשוודיות). לא מעט ילדים נולדו לסיפורי אהבה מעורבים שכאלו, אבל היו כאלו שראו זאת בעין לא יפה, ופרויקט ההתנדבות הוכתם. סקירה של פרויקט הסטורי בדברי ימי המדינה הזאת, שמספר כיצד הפוליטיקה נכנסת ומקלקלת את החיים הפרטיים שלנו אז, ובאנלוגיה, גם היום.

הגשם יבוא – ענת הלחמי

ואם כבר פוליטיקה – מני נפתלי. זה גיבור הסרט. כפי שהיא העידה בפיץ', להלחמי היה מזל לצלם את נפתלי כבר בתחילת הסיפור, כבר מהימים הראשונים שסיפורו התפוצץ בתקשורת. וכך הסרט הזה יהיה פוליטי, כי איך אפשר שלא, אבל הלחמי עוקבת אחרי נפתלי האדם גם בחייו הפרטיים, רואה מה קורה לאדם שמחליט לצאת למלחמה נגד אנשים כוחניים ברמה בלתי ניתנת לתיאור, אנשים שמחזיקים ביכולת מאסיבית להרוס לך את החיים רק כי אתה מזמזם להם באוזן. הסרט הזה יעקוב אחרי מלחמתו של נפתלי במשפחת נתניהו כדי לתקן את העוול שהם (כנראה) עשו לו, ואחרי מה שקורה לנפתלי ביום יום בעקבות מכבש ההשמצות ושאר הלחצים שמגיע כתוצאות אותה מלחמה. יהיה מעניין.

8 ורדים – ערן פז

בשיעור ציור מעלה פז זכרונות מתקופת שירותו הצבאי, מחיפושים אגרסיביים בבתים של פלסטינים. הוא מצייר את אחיו לנשק, עכשיו מבוגרים יותר, עושה חשבון נפש בעזרת האמנות. יש לפז שעות על גבי שעות של צילומי ארכיון שהוא צילם בעודו היה בשירות הצבאי, והוא מחפש את המשפחה הפלסטינית הספיציפית איתה הוא בא במגע כשהגדוד שלו נכנס אליהם הביתה. הוא מבקש לצייר אותם. סרט שכנראה יהיה בו מימד רגשי חזק, כמו גם משמעות פוליטית בולטת.

שיבה – בר מאייר

מאייר היא צלמת במקצועה, וזהו לה סרט ביכורים. ביושבה מול פורום המשקיעים הבינלאומי ניכר היה שהיא מתרגשת מאוד, אולי אפילו קצת חסרת בטחון, אבל גם ניכר היה שסיפור הסרט הזה חשוב לה מאוד, אישי וחושפני מאוד, והיא חייבת לעשות אותו. מאייר, מסתבר, גדלה כבת למשפחה חרדית. בגיל צעיר היא החלה לשאול שאלות שלא שואלים במשפחות שכאלו, ובגיל 17 קמה ועזבה את משפחתה. יש לה 12 אחים ואחיות, אבל היא חזרה בשאלה, התנתקה בכאב מאורח החיים הזה, שהרגישה לא שייכת אליו. היא עברה לגרמניה, למדה והתבססה כצלמת, ועכשיו, כמעט 17 שנים לאחר מכן, היא שבה לברר את השבר הגדול של חייה. פרט נוסף ומעניין: בעודה חיה בגרמניה, היא מצאה סרטוני סופר 8 ישנים שמגלים שאמא שלה עשתה בעבר את המסלול ההפוך, וחזרה בתשובה, ולכן הדרך שבר בחרה כואבת לה במיוחד.

הכנות יוצאת הדופן של היוצרת, והעובדה שהחומר שהיא כבר צילמה והוצג בפיצ' מאוד מרשים קולנועית (בכל זאת, היא צלמת. היא יודעת משהו על פריימינג)  – הכל מצטבר לסרט שאמור להיות מאוד אמוציונלי. הפורום הבינלאומי פחות התרשם ממני (הוא חשב שהפרויקט נמצא בשלב בוסרי מדי, מה שאולי נכון, ובכלל, חברינו הבינלאומיים התלוננו על ריבוי הפרויקטים האישיים על חשבון הפוליטיים, תלונה מייאשת שחשבתי שכבר נעלמה בהסטוריה של הקופרו), אבל אני מקווה שבר מאייר תמצא את הדרך להשלים את הפרויקט המסקרן הזה.

השחור החדש – בועז אלכנסדר רוזנברג

הכתבה הזאת יכולה להסביר הרבה יותר טוב ממני על מה הסרט (כתוב שם בפירוש: בשנים האחרונות מלווה את מונגוזה הבמאי בועז רוזנברג המצלם סרט תיעודי על חייו. זה הסרט). פליט מקונגו שהגיע לארץ בגיל 5, הסגיר את האבא האלים שלו למשטרה בגיל 6, חי עם הגזענות הישראלית והאטימות של הממסד עד היום, ומצליח לגבור על כל אלו בעזרת כשרון השירה והמשחק שלו. אם הסרט הזה ידע לא להסתנוור מאור הזרקורים של הסלבס, הוא יכול להיות תעודה עמוקה ומרגשת.

אלו היו הפרויקטים הכי מסקרנים שהוצגו השנה בקופרו. ואני אזכיר גם, על קצה המזלג, 2 פרויקטים של יוצרים ישראלים שבאופן מפתיע משהו החליטו לספר סיפורים לא ישראלים. הילה מדליה, מפיקה ובמאית מוערכת, החליטה, משום מה, לצאת ולספר סיפורים סינים. שני פרויקטים כאלו היא הציגה השנה בקו-פרו, אחד מהם נגע לליבי, והוא "עולמה של צאי צ'ין", סיפורה של שחקנית סינית שהצליחה לפרוץ את גבולות מסך הברזל הקומוניסטי ולהצליח גם במערב, אך גם בהוליווד היא סבלה מטייפקאסט שהתעלם מכישוריה כשחקנית (בעיקר כנערת בונד), עד שוויין וואנג נתן לה תפקיד דרמטי בסרט המוערך "חוג שמחת המזל". ויש גם את "התיקון ה-8", הפרויקט של ענבר ליבנה, שנוסעת עד לאירלנד כדי לספר סיפורים של נשים שחיות במדינה שבה ההפלה אסורה בכל מקרה. רק לאחרונה העם האירי הכריע במשאל עם דרמטי לבטל את החוק הזה, אבל זה ייקח עוד כשנתיים עד שינוסח חוק חדש, וענבר לביא תעקוב אחרי כמה דמויות נשיות שכואבות עדיין את העוול הזה.

אלו היו הפרויקטים הכי מסקרנים לטעמי בקופרו 2018. בתקווה שהם יהיו מוכנים בשנה שנתיים הקרובות, ובתקווה שהם יעמדו בציפיות. פסטיבל דוקאביב הבא הוא רק בעוד 11 חודשים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s