המילים הפשוטות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Le Brio)

זה לא שציפיתי לסרט יוצא דופן באיכותו. להיפך. מכל מה ששמעתי על הסרט הזה, חשבתי שיהיה כאן סרט פשוט, נוסחתי, כזה שעשוי בדיוק לפי הספר. באופן כללי, אין לי בעיה עם כאלו סרטים. את הספר הזה כתבו הרי על בסיס דברים שעובדים, לא?!. אז אם הסרט עשוי כמו שצריך, לפי הספר, הוא עשוי להיות בידור אפקטיבי, ואולי אפילו אינטלגנטי. מה גם שבסרט מככב דניאל אוטיי, שחקן נפלא בעיניי. אמור להיות סרט נהדר.

"המילים הפשוטות" הוא ממש לא נהדר. אכזבה.

יש רעיון יפה בבסיס הסרט. רעיון מעניין אפילו. כמו ששחקן מוצא את הדמות שלו דרך לבישת הבגדים, דרך המראה החיצוני, כך אנחנו, כל אחד מאיתנו, יכול לבטא את הפנימיות שלו, את האנושיות הייחודית שלו, דווקא כשהוא ימצא את הדרך הנכונה להתלבש, את הדרך הנכונה להציג את עצמו בפומבי. זה לא "הבגדים עושים את האדם", אלא רעיון מורכב יותר. הבגדים לא עושים את האדם, אלא מאפשרים לו לצאת החוצה. אז הנה יש לנו סיפור פיגמליון. בחורה צעירה, סטונדטית, ופרופסור היגינס צרפתי. היא לייזה דוליטל, מגיעה מתחתית הסולם, והוא ילמד אותה מה שצריך כדי להתקדם. הכל מוכן להתרגשות.

אבל התסריט של הסרט הזה מאוד לוקה בחסר. יש כאן רק התחלות של דברים, אבל הסרט הזה רץ הרבה יותר מדי מהר, ולא מפתח את הנקודות כדי שאוכל להתקרב אל הדמויות, להתרגש איתן. מי הוא הפרופסור הזה? מאיפה הוא מגיע? מה יש לו (או אין לו) בחיים? רק סצינה אחת קטנה, שבה הוא מתעצבן על/משתומם מ-גברת האוספת את גללי הכלב שלה – זו הסצינה היחידה המראה את הפרופסור הזה בחייו הפרטיים. דניאל אוטיי, שחקן נפלא בדרך כלל, לא מקבל כאן את הבמה כדי להפגין את כשרונו העצום. רק ברסיס סצינה שבה הבחורה לוחשת באוזנו משהו דרמטי בעודם נמצאים באירוע פומבי, רק שם אמרתי לעצמי – הנה הדניאל אוטיי שאני אוהב. הנה השחקן הגדול הזה שאני מכיר. כי שם, בסצינה הזאת, אוטיי צריך לעשות דבר והיפוכו – גם לתת לי להבין ולהרגיש את ההלם שהלחישה הזו העבירה בו, וגם לדעת לשמור על העמדת פנים שהכל בסדר, כי בכל זאת, אירוע פומבי. ואוטיי נפלא גם ברגע הקטן הזה. אבל חוץ משתי השניות האלו, בשאר הסרט אוטיי קורקטי ותו לא (כי אין לו עם מה לעבוד), והסרט הוא רק של קמליה ג'ורדנה, בתפקיד הסטודנטית.

והיא משתדלת. באמת. אבל גם לה אין עם מה לעבוד. הסרט רץ מדי קדימה, מבלי לתת לי להיקשר אל הדמות הזאת. כי הנה, יש תחרות. אלמנט תסריטאי נפלא שמוסיף לחץ, התלהבות, עניין, פלפל לחיים. אבל אחרי שעברנו את השלב הראשון (רק בגלל פסילה טכנית, פרט שנמסר לצופים רק בדיעבד בהיסח הדעת, ואנחנו לא ממש חווים אותו בזמן אמת), הסרט מרפרף על כל שלבי התחרות, ומגיע ישר אל שלב הגמר. הרי רציתי לראות את הדמות משתפרת בהדרגה, עוברת כמה שלבים של למידה, נצחונות וכשלונות, שינוי אנושי, אבל לסרט הזה אין זמן.

ויש גם סיפור אהבה עם בחור. גם כאן הסרט רץ. יש נשיקה יפה ברחוב. ובסצינה הבאה הוא כבר במיטה שלה (אחרי מעשה האהבה, אגב). טיק-טק. "המילים הפשוטות" הוא סימון של נקודות בתסריט שהיו צריכות לעבור פיתוח, אבל הוא נשאר שטוח.

מה גם שהצילום מעדיף להישאר קודר רוב הזמן. במקום לחגוג את ההתקדמות של הצעירה, את האנרגיה החדשה של החיים שלה, הסרט הזה רץ אמנם מהר מדי, אבל משאיר את הראש למטה, כמעט ללא חיוך, או דרמה, או עניין.

היה כאן את כל החומר לדרמה אולי לא מקורית, אבל מרתקת. וזה נשאר ללא שאר רוח. סרט מאכזב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s