דרייבר: הביקורת

אז מה זו אמנות? סיפור? נגינה? מוסיקה ולחן? סרט קולנוע? מה בונה אותה, את האמנות? מאיפה היא מגיעה, ומה היא נותנת לנו בחיים?

"דרייבר" הוא סרט שצריכים לבוא אליו נטולי ציניות. הרי יש בו אדם שמסיע מוכי גורל אל גבירים אמידים, מלמד אותם את אמנות הסיפור, וכל זאת כדי שיוכלו לשנורר עוד כסף. מצד אחד: הרי הכל בשביל כסף. תאוות בצע. מצד שני: אלו הם מוכי גורל. הם זקוקים לממון בשביל השתלת כבד, או בשביל החתונה של הבת. זו לא תאוות בצע. הם באמת זקוקים לעזרה. והדרייבר מלמד אותם את האמנות. את הדרך לספר סיפור, כדי שיזכו בלב השומעים.

והרי אתם קניתם כרטיס כדי לראות את הסרט. שילמתם כסף. אז בואו תשמעו סיפור. בואו תלמדו איך מספרים סיפור. איך מרגשים קהל. יש ב"דרייבר" גם את הצד החוקר את הדרך שבה האמנות נעשית, אבל גם את הדרך שבה האמנות משפיעה. לרגעים הרגשתי ש"דרייבר" הוא גרסה בני-ברקית של "עישון" הניו-יורקי. אוסף של סיפורים של אנשים שונים בבני ברק. רגעים אנושיים קטנים של פסיפס של אנשים שמרכיבים את התמונה הגדולה. אמנות הסיפור פורטת את הרגעים הכי קטנים שלנו לפרוטות, גורמת לנו לצחוק, לבכות, להתרגש, ולתת למספר כמה גרושים. אנחנו יודעים שבאיזשהו מקום יש בסיפור אותו שמענו איזושהי מניפולציה על האמת, אבל אנחנו גם יודעים שיש שם אמת, בכל זאת.

אז אפשר להיות ציני, וללגלג – הרי הכל בשביל כסף. ואפשר להקשיב לאנשים, להבין את המניפולציה שבסיפור, את הדרך שבה האמן לוקח את המציאות, מייפה אותה, מוסיף לה פרטים, יורד לפרטי פרטים, ואז מגיש אותה ארוזה בקצב נכון, מרגשת ומדויקת, לשומע. האמנות היא סם החיים, אם היא עשויה נכון. לקוחה מתוך החיים. משפיעה על החיים.  והיא אפילו יכולה ממש להציל חיים (ראו מה קורה לילדה ולאקורדיאון, למשל).

היתרון, כמו גם החסרון של "דרייבר", הוא הדרך שבה הסיפורים מסופרים. סיפורים. ברבים. יש כאן, ב"דרייבר" כמה וכמה הופעות אורח של שחקנים מהשורה הראשונה (למשל: רבקה מיכאלי, או עוד למשל, דב'לה גליקמן, שבא לרגע כדי להגיד שלום לאותו אחד שנתן לו את המתנה הגדולה שהיתה "שטיסל"), והם, כולם, מצוינים, אבל, בתורם, אלו הם רגעים קטנים בחיים, סיפורים קצרים, שלמרות שהדמות שמקשרת בין כולם, דמותו של הדרייבר (בגילומו הנפלא של משה פולקנפליק, שגם מודע למניפולציה שבסיפור, אבל גם משחק את המשחק), הדמות הזו עוברת בין כולם, עדיין, כל סיפור בפני עצמו, יפה כל שיהיה, לא באמת מצטרף לכדי יחידה אחת סוחפת ומרגשת באמת. שימו לב, למשל, שלפחות פעמיים בסרט, דמות עוברת בחיי הדרייבר, ואז הסרט ממשיך עם הדמות המשנית הזאת לעוד סצינה אחת, כדי להבין מה הסיפור שלה גם. וזה גם מוסיף צבע ורגש לסרט, ובאותה נשימה, זה קצת פורם את מרקם הסיפור העיקרי.

ועדיין, בסוף הסרט, החיים, אותם חיים שמהם שאובה האמנות, החיים האלו לפעמים מתעלים על אותו סיפור חצי דמיוני. המציאות לפעמים עולה על כל דמיון, גם אם הדמיון בסיסו במציאות.

סרט עם הרבה מחשבה, עם הרבה לב, ועם מודעות עצמית נטולת כל ציניות. סרט יפהפה, "דרייבר".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s