חנות הספרים: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Bookshop)

איזבל קואסט. או קוישט. או משהו באיזור. להלן: הבמאית המוכשרת עם המשקפיים המכוערים. בעשור הקודם היו לה כמה סרטים לא רעים שאף הצליחו (גם בישראל). ואז היא נעלמה. כלומר: היא המשיכה ליצור, ואף במרץ. אבל סרטיה ספגו ביקורות רעות, ונשכחו. הבמאית הספרדיה הזו, שיוצרת במקביל בספרד ומחוץ לספרד, חזרה השנה בסוג של קאמבק. היא הביאה לפסטיבל ברלין האחרון את "חנות הספרים", סרט קטן שהיא עשתה באנגליה, והתגובה הכללית היתה חמימה. לפני ארבעה חודשים וחצי היא אף הפתיעה וזכתה בפרס הסרט הטוב ביותר בטקס פרסי הגויה של האקדמיה הספרדית לקולנוע (כאן דיווחתי על זה). היתה מצידי ציפייה לראות את הסרט של הבמאית שפעם חיבבתי, ומאז היא התברברה, והנה היא חוזרת, כנראה, לכושר.

אז לא, לכושר היא לא חוזרת. "חנות הספרים" הוא ממש לא סרט רע. הוא סתם בינוני, ודי זניח ונשכח, בסופו של דבר.

זאת הבמאית. Isabel Coixet. וזאת חנות הספרים.

"חנות הספרים" הוא סרט על, ובכן, ספרים. על חשיבותם של ספרים. על השפעתם של ספרים על חיינו. ספרים. הרבה דפים עם כתב צפוף, כרוכים ביחד ליחידה אחת שאמורה להשאיר משהו בלב, משהו שגם ילמד אותנו משהו. על עצמנו. על העולם. ספר.

כן, הסרט הזה לא אלגנטי במיוחד בהעברת המסר שלו. והוא גם חסר תחכום ושטחי למדי. כי הסיפור עצמו מועבר אלינו בוויס-אובר של מישהי. מספרת כל יודעת. היא זו שפותחת את הסרט, וקולה גם נשמע מספר פעמים במהלך הסיפור, כדי לקדם מהלכים נראטיבים, ולהשלים פערים. סיפור טוב צריך מספר מיומן. אז הנה, יש מספרת.

וסיפור צריך פרוטגוניסט. אז קבלו את האשה שבמרכז. היא נחושה, והיא טובת לב, וחכמה, ונעימה, והיא משוחקת ע"י אמילי מורטימר בעדינות ובתבונה רגשית. זו המעלה העיקרית של הסרט – כל מה שחסר בתסריט, כי כל מה שהחומר הכתוב מעניק הוא קו אחד, אספקט אחד של הדמות – המשחק (בדרך כלל) מצליח למלא בתוכן. האשה הזו היא אלמנה. אבל ההשפעה של האובדן הזה לא מודגשת בכלל בתסריט הכתוב, ואמילי מורטימר מצליחה למלא את התפקיד שלה בלב חם.

הדבר נכון כפליים בנוגע לאיש התמהוני. בקצה העיירה, בטירה מיושנת ומתקלפת, חי איש מוזר ואף מפחיד. הוא לעולם לא יוצא את ביתו, והוא קורא אובססיבי של ספרים (והוא שונא את קרבת אנשים). משהו בתיאור הכתוב של האיש הזה קיצוני כל כך, כאילו מדובר באיזושהי פונקציה ספרותית מוגזמת, ולא באדם בשר ודם, פגוע עמוקות. ביל ניי בתפקיד הזה מצליח, כנגד כל הסיכויים, למלא את דפי התסריט הריקים באנושיות חמה, בתבונה רגשית של אדם שהסביבה מתייחסת אליו כמצורע, והוא יודע את זה, וכבר פיתח עור של פיל כדרך התמודדות. והנה מגיעה אשה עם כוונה טהורה, והוא נפתח לאט אליה. "חנות הספרים" חי, כנגד כל הסיכויים, בגלל שני השחקנים האלו.

כי יש גם עוד כמה שחקנים כאן, והם נכנעים לשטחיות התסריטאית המעצבנת. פטרישיה קלארקסון, שחקנית מוכשרת בדרך כלל, לא יכולה לתפקיד המרשעת החד גונית, והאחרים (מלבד הילדה החביבה) הם כולם פונקציה סיפורית, ולא דמויות מלאות.

גם הבימוי של הבמאית הספרדיה חסר דמיון – סצינות ארוכות של שיחות היא מצלמת בשוטים סטטיים, ורק חותכת בעריכה ממנו אליה וחזרה. וכשהיא רוצה לסמן מצב קודר, היא מצלמת את קרני השמש האחרונות מבעד לעננים, או את מזג האוויר המעונן מאוד.

אז אמנם הנוף הבריטי ירוק ומרחיב את הסרעפת בנשימות ארוכות ובאנחות הנאה, והשחקנים הראשיים עושים ככל יכולתם למלא את דפי התסריט הכמעט ריקים בנשמה שחסרה בהם, אבל אין כאן באמת סרט שאפשר להאמין לו, והבימוי של איזבל קואסט שקוף מדי, דידקטי מדי. סרט חביב, "חנות הספרים", אבל לא באמת כזה שמשאיר משהו אחריו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s