נסחפים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Adrift)

במאי מאוד לא יציב, בלתאזאר קורמאקור. איסלנדי במקור, וכשהוא עושה סרטים באיסלנד, הוא בפורמה, מרשים ומרגש. כשהוא עושה סרטים עבור המכונה ההוליוודית בארה"ב, הוא, ובכן, מכונה בעצמו, חסר רגש. "נסחפים" הוא כמו סרט אמצע בין שני אלו. סרט שמצד אחד מראה את יכולותיו של קורמאקור, ומצד שני, יש בו סכמטיות דידקטית משונה.

באופן מפתיע, לפני כמה שנים קורמאקור עשה סרט דומה שגם הוא היה מבוסס על סיפור אמיתי. "מצולות" היה סרט איסלנדי מאוד מרשים שהיה להצלחה (והיה גם נציג איסלנד לאוסקר באותה שנה. הוקרן בפסטיבל ירושלים. אהבתי אותו). והנה הקורמאקור עלה על סיפור דומה של השרדות. אבל מכניקת הסיפור כאן צולעת מאוד.

מצד אחד, קורמאקור יודע קולנוע, ורוב רגעי ההשרדות, הרגעים שבהם אדם (במקרה הזה אשה צעירה) עומד/ת מול כוחות הטבע העצומים, ובכוחה הדל, כוחה של הרוח האנושית, שורדת כנגד כל הסיכויים – הרגעים האלו הם רגעים מפעימים, מרגשים, מרשימים מאוד. קורמאקור מצלם את הים במלוא הודו, את יופיו בשעה של רוגע (הרבה פעמים מקו המים ממש), ואת כוחו ההרסני והעצום בשעת סערה (גם כאן מגובה המים, מתחתיהם, מעליהם).

מצד שני, אל סיפור ההשרדות הזה טווה הבמאי האיסלנדי את סיפור האהבה בין האשה לגבר שאיתה. הסיפור הזה מוכנס אל ההווה בפלאשבקים. ולמרות שעריכת העבר אל תוך ההווה אינה מכנית, כל פעם שאני צופה ב'איך הגענו עד הלום', הסרט הזה מאבד הרבה מהתנופה שלו. הכימיה בין שיילין וודלי (שחקנית מעולה שכבר הוכיחה את עצמה כמה פעמים בעבר) לבין בן זוגה בסרט, סאם קלאפלין (דוגמן יפה, לא שחקן), הכימיה הזאת חלשה ולא ממש קיימת, וסיפור האהבה הגדול לא באמת נמצא כאן. ומצב קיצוני כל כך של השרדות דורש סיפור אהבה מאוד חזק כדי שהוא יעמוד למבחן בשעת צרה, אבל האהבה הגדולה כאן לא קיימת. יש מקסימום כמה רגעי חיוך קלים, אבל לא באמת אהבה גדולה מהחיים.

המעברים הלוך וחזור בין העבר להווה גורמים למבנה סרט מקוטע, בו ההשרדות מרשימה, אבל אין בה המשכיות רגשית, וקטעי ההיכרות בעבר אין בהם כוח או עניין, וגם כך הם מקוטעים ואין בהם רצף דרמטי. בנוסף, חשבתי במהלך הצפיה על "בחזרה מטואיצ'י" – שם מסע ההשרדות הבלתי יאמן של יוסי גינזבורג הוכנס לתוך תבנית דרמטית, וכל החלק השני של הסרט ההוא, כל סיפור ההשרדות עצמו, יש בו ביטים דרמטיים, מהלכים סיפוריים, עוד ועוד סכנות וקשיים המצטברים לכדי חוויה רגשית עצומה. ב"נסחפים" נדמה שהרעיונות לקשיים וחוויות של השרדות נגמרו לתסריטאי מהר מאוד, כך שאין לי ממש איך להיאחז בסיפור של הבחורה הזאת, גם אם קשה לה מאוד (וזה בעצם מה שיש לסרט הזה למכור – אוי, קשה לי. מה שמביא אותי לסוף המשונה של הסרט הזה).

באופן פרדוקסלי, לסוף של הסרט יש נקודות דמיון לסוף של סרט אחר שמוצג כעת בארץ – "ואז הגיעה טלי", אבל במקום שבו הסוף של הסרט ההוא של ג'ייסון רייטמן עצבן אותי, ב"נסחפים" יש בכל זאת תוקף לסוף שכזה. גם כאן, כמו ב"בחזרה מטואיצ'י", יש דיון בטירוף שאוחז באדם כשהוא נמצא לבד ובסכנת חיים, רק שבסרט ההוא עם דניאל רדקליף יש בניית מתח והבנה עמוקה של הדמות, של הרוח האנושית. בניית הדרמה ב"נסחפים" לקויה הרבה יותר, ולכן לסוף שכזה יש מצד אחד הרגשה מנייריסטית, ומצד שני, תוקף דרמטי בכל זאת.

אולי היו כאן אילוצים הוליוודים, ואולי קורמאקור פשוט חושב אחרת כשהוא לא בהוליווד. התוצאה היא תצוגת תכלית מרשימה של בימוי ושל שחקנית, אבל סרט מאכזב מבחינת דרמה, מה שהופך את "נסחפים" לסרט בינוני בסופו של דבר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “נסחפים: הביקורת

  1. היי איתן ,

    אתמול יצא לי לצפות בסרט "הרס" עם נעמי וואטס וג'ק ג'ילנהול. זכור לי שהייתה ביקורת לסרט כאן בבלוג תוכל להעביר לי קישור. תודה. DEMOLITION.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s