על חוף צ'סיל: הביקורת

(שם הסרט במקור: On Chesil Beach).

זה היה אמור להיות סרט דרמה בריטי קלאסי, כמו שכתוב בספר. היה אמור להיות. כי הסרט הזה הוא אכן בריטי, אבל הוא ממש לא קלאסי, ועשוי כמו שכתוב בספר השני, של איך לא לעשות.

אוי, כמה שהסרט הזה מאובן. ומגושם. ומתסכל. כי יש כאן דווקא בסיס מעניין. חומר ספרותי (כנראה) מוצלח לעיבוד קולנועי. סיפור על זוג נשוי שבו הצלע הנשית מפחדת מאוד ממגע מיני, וגם הגבר לא ממש יודע את דרכו בעניין. והאשה כל כך חרדה ממגע, והתוצאה היא, כמובן, הרסנית. אז בתוך הפרטי והאישי כל כך הזה מוצא היוצר משמעות נוספת. האשה מנגנת מוסיקה קלאסית, והגבר נוטה לג'ז ורוק (השנה היא 1962. ממש עוד רגע מגיעות החיפושיות. אלביס כבר כאן). תרבות ישנה מול חדשה. קלאסית מול מודרנית. מהוגן מול מורד. האם ניתן לשדך ביניהן? האם ניתן לחיות בהרמוניה, רוק וקלאסי, ישן וחדש? האם הפחד ממגע מייצג גם את הפחד מהתרבות הרוקסיטית החדשה ששטפה את הנוער בשנות ה-60, ילדי הפרחים שהביאו איתם גם, בין היתר, אהבה חופשית, אהבה שנתקלת בהרבה עכבות אצל הדמות הראשית?

שאלות מרתקות. רק שהסרט מקרטע מאוד בטיפול בהן. כבר מהרגע הראשון יש כאן משהו לא טוב. צילומי נוף עוצרי נשימה של חוף צ'סיל. סאונד מרחיב נשמה של גלים. מרחוק שני אנשים מתקרבים. גיבורי סיפורינו. הם מדברים על מוסיקה. אבל אנחנו לא רואים אותם מדברים. קולם נשמע בוויס-אובר. כבר מההתחלה הבמאי מונע ממני להיקשר אל האנשים האלו.

סירשה רונאן, מהשחקניות הטובות בעולם היום, מנסה בכל כוחה להתחבר אל הנפש של האשה הזאת, שמשהו מאוד עמוק אצלה בפנים מפחד פחד גדול ועצום מעצם מעשה האהבה הגופני. אבל היא כל הזמן מאוד מאופרת למשעי. לבושה לתפארת. משהו מאוד לא טבעי בדרך שבה היא הולכת ומדברת. והכימיה שלה עם בילי האול (מעין שיבוט לא מוצלח של אדי רדמיין) מג'עג'עת לכל אורך הסרט.

ואז מגיע האלמנט שיהרוס לי את רוב הסרט: הבמאי לא באמת יודע לבנות את הקשר הזה, להסביר לי אותו, לתת לי להרגיש את האהבה הגדולה הזאת שעומדת בפני מבחן פטאלי. אז הוא נע הלוך ושוב לפלאשבקים מהעבר. והמעברים האלו כל כך מיושנים ומעצבנים. הם תמיד שם כדי להסביר נקודה. תמיד שם במעבר דרך אוביקט או מילה. הנה היא מביטה אל הריק, נזכרת. והנה היא שוב מביטה, חזרנו אליה עכשיו. כך שגם המכניקה הקולנועית צולעת מאוד, וגם הרגע הזה של ההווה שבו מתרחשת הדרמה הגדולה בעצם נפרש לרוחב כמעט כל הסרט, נקטע ומתפרק, מאבד כל אפקט דרמטי (ובהמשך, כשנגמר לבמאי ארסנל הפלאשבקים, הסצינה על החוף הופכת לארוכה ומייגעת עד בלי די, צעקנית, המונית, ודי מביכה).

העריכה האיומה והעבודה המעצבנת של הבמאי עם מוסיקה (ברור שהוא מעדיף את העולם הישן, הקלאסי, על פני הרוקנרולי, והמינון בין שני הסוגים האלו לא הגיוני, מה גם שהמוסיקה כמעט אף פעם לא באה להוביל רגש, אלא רק להכריז על קיומו) – הכל הורס כאן כל סיכוי לדרמה אפקטיבית של סיפור פרטי שבתורה תהדהד משמעות רחבה יותר. הרי סרטים בריטים, מעצם טבעם, הם אכן מהוגנים מאוד כלפי חוץ, אבל יודעים להסתיר, דווקא בגלל האיפוק והריסון המוכתבים מלמעלה, את הרגשות העזים, וכשאלו מתפרצים, יש בהם עוצמה רגשית נדירה. כאן הבמאי אמנם מעדיף את הנימוס הבריטי, אבל בניית האיפוק מגוחכת, כי הדיאלוגים לא אמינים, הכימיה והאהבה הזאת לא מרגשים ולא משכנעים, והכל הוא מהשפה ולחוץ, מבלי באמת לקיים שכבה תחתונה שתתפרץ בשלב מסוים.

ואז גם הסרט ממשיך לשני אפילוגים שמותחים את הסרט עוד יותר. שני אפילוגים שאמורים להיות שיא רגשי, אבל בניית הסיפור הכל כך עקומה לפני כן הופכת את שני הסופים האלו לפאטתיים, ואת הסרט לדי בלתי נסבל.

סרט רע ואפילו מתסכל, ומאוד מאכזב, "על חוף צ'סיל".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s