פסטיבל ירושלים 2018: גאולה

קשה. בדרך כלל, אחרי צפיה בסרט, אני פחות או יותר יודע מה אני רוצה לומר עליו. איפה הנקודות החזקות שלו, ואיפה החלשות. ואז אני מוצא זמן לשבת ולנסח את המחשבות שלי. אבל במקרה של "גאולה" זה קשה. מאוד קשה.

כי הרגש. הו, הרגש. נכון, מבט חטוף בתקציר, והישראלי המצוי יאמר שזה סרט 'כבד', אבל זה לאו דווקא ככה. נכון, מזמן לא פרצו ממני דמעות באולם קולנוע כמו במהלך הצפיה ב"גאולה", אבל זה בעיקר בגלל שהסרט הזה עשוי במיומנות כל כך מופלאה, והמחט הרגשית עולה ויורדת כאן בדיוק של אמן בשיא כושרו.

אז איך אני יכול לכתוב על סרט שכזה? הרי הביקורת הכי טובה, בעצם, היא לומר משהו כמו "התרגשתי. מאוד התרגשתי. בכיתי. לכו תבכו גם אתם". אבל אני גם צריך איכשהו לנסות להסביר למה. כי הרי גם הטלנובלות מהסוג הכי נחות מתעסקות בלגרום לנו לבכות. יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב מתעסקים באהבה אנושית אינסופית.

נתחיל מהסוף – אני כבר שומע מאנשים במילייה שלי את התלונה – עוד סרט על חרדים/ דתיים/ חוזרים בתשובה. אני אומר – לא. זה סרט על אנשים. כמוני. כמוך. יש כאלו שהם דתיים. כמו שהילדה אומרת בסרט – יש כל מיני סוגי כשרות. יש כל מני סוגי אנשים. לא בידי נתונה הזכות לתת להם הכשר. דתיים, חילונים, מאמינים, אפיקורסים – לכולם מגיע מקום על פני האדמה. לכולם מגיעה אהבה. אוזן קשבת. יחס. חסד.

וזאת ה"גאולה". איש אחד דתי – לא שפר עליו גורלו. בת זוגו עברה מהעולם בגלל מחלה. עכשיו ילדתו הקטנה סובלת מאותם מכאובים. לראות את האהבה הגדולה של האב לביתו, ואח"כ לראות את הילדה מורידה את הפאה ונשארת קירחת בגלל ההקרנות – שובר את הלב…החיים קשים, אבל מנסים לעשות מה שיכולים תחת השגחת השם. ומה שיכולים הוא

פסטיבל ירושלים 2018: אין בתולות בקריות

אז מה עם קצת דמיון בחיים? קצת חלומות, רסיסי התלהבות ששולפים אותי מהמציאות היומיומית המדכאת. קצת אמנות, קצת שירה, קצת קולנוע.

קצת אהבה.

"אין בתולות בקריות" הוא לא סרט מושלם, אבל הוא מקסים. שעה וחצי שמזריקות רגעים קטנים של קסם אל תוך מציאות אפורה ומדכאת. סרט עם הרבה מחשבה, עם הרבה לב, ועם הרבה כשרון. כי הנה יש לנו מקום ליד הים. קרית ים. מקום

פסטיבל ירושלים 2018: פרה אדומה

על שתי רגליים עומד הסרט הזה. אחת מהן יפהפיה ומרגשת. לשניה פחות התחברתי.

צריך להבין שאני תל אביבי. חילוני. רחוק מאוד מהשקפת העולם של האנשים שתומכים בשלטון הנוכחי בישראל. והעולם שציביה ברקאי חושפת ב"פרה אדומה" הוא עולם מאוד קיצוני בעיניי. מסוכן. פסיכופטי אפילו. ואני מאוד רוצה לנסות להבין את הרציונל מאחורי מה שנראה לי טירוף. יש בסרט הזה נאומים על זכותו הבלעדית של העם היהודי על ארץ ישראל, ואפילו על הצורך להחזיר את דין רודף לתוקף, גם אחרי רצח רבין. מבחינתי אנשים כאלו מסיתים לרצח, אבל אלו הם גיבורי המקום שבתוכו פועלת הנערה שבמרכז הסיפור, ומאוד רציתי לנסות להבין מה גורם לאדם להגיע לקיצוניות כל כך מוחלטת, לאמונה כל כך עיוורת באלהים עד שהיא מדריכה אותו לתורה כל כך רצחנית. גל תורן, בתפקיד האב, מצוין בעיניי, כי הבחירה שלו כשחקן היא דווקא להוריד טונים. לא לגלם את האיש הזה כפסיכופט אנרגטי וחדור שליחות, אלא להיפך, כאדם נעים הליכות, שקט, רגוע. עם זאת, לגל תורן, כפי שהוכיח בעבר, יש כריזמה סוחפת, והיא נוכחת גם כאן. בסרט הוא מנהיג של קבוצה קיצונית, מדריך אנשים מהיישוב שלו בדיני הלכה, מחדיר בהם רצון ללכת אחריו, והוא עושה את זה דווקא בשקט וברוגע שמחרידים אפילו יותר. ועדיין, "פרה אדומה" לא מצליח להסביר לי את הבחירה הכל כך שטנית הזו בעיניי, לא מצליח לקרב אותי לאנשים האלו ולהגיון הרגשי שמניע אותם.

ומצד שני, יש את סיפור האהבה שמוביל את הסרט. "פרה אדומה" מתחיל את הסיפור שלו עם פוקוס על האב, ולאט לאט מעביר את מרכז הכובד שלו אל הבת המתבגרת. ואביגיל קובארי, בתפקיד הראשי, ובהדרכתה הרגישה של ציביה ברקאי, מאוד מרגשת בדרך ההדרגתית והטוטאלית שבה היא חווה אהבה. בחלק הזה של הסיפור, "פרה אדומה" מתגלה כסרט מאוד

פסטיבל ירושלים 2018: נערה

(שם הסרט במקור: Girl)

זה סרט מתסכל. יש בו את כל החומרים להיות סרט מרתק. רק אין בו סרט.

בגדול, מדובר על סיפור התבגרותה של לארה, הנערה משם הסרט. למעשה, היא נער בתהליך שינוי מין. והיא רקדנית בבית ספר יוקרתי לריקוד. וזהו.

צריך לומר מראש: עבודת הצילום בסרט מאוד מרשימה. חלק גדול מהסרט נראה בכלל דוקומנטרי. פראנק ואן דר אדן הצלם מצליח לעקוב אחרי הריקוד שלה בתנועה וכל הזמן לשמור אותה במרכז הפריים ומקרוב . אופרציה שכזאת היא דבר קשה מאוד לעשות, אבל אדן נשאר קרוב לנערה כל הזמן. יש כאן נערה מאוד מחויבת לזהותה הנשית, ומאוד מחויבת לריקוד. וזה ברור ומאוד מרשים.

אבל "נערה" הוא סרט בלי קונפליקטים. בלי דרמה. יש ללארה אח קטן ואבא. האבא מאוד תומך בכל תהליך שינוי המין, הולך איתה לרופאים, שומר עליה, מגונן עליה, דואג לה, אוהב אותה. האח הקטן לא מתעסק בזה בכלל. אז איפה פה הבעיה?

בבית הספר, על פי רוב, אף אחד לא ממש מתעסק ב

פסטיבל ירושלים 2018: כאן ועכשיו

יש סרטים שכבר מהסצינה הראשונה אני יודע שאני אוהב אותם. "כאן ועכשיו" הוא אחד מאלו. בסצינה הראשונה חבורה של אנשים מתעסקים בצביעת גרפיטי. המילים שהם כותבים הן "אין עתיד". ועל זה הסרט.

את רומן שומונוב הכרתי כשראיתי את סרטו הקודם, הדוקומנטרי הנהדר "החולמים מבבילון". "כאן ועכשיו" הוא סוג של פיתוח תסריטאי של אותו מילייה תרבותי לכדי סרט דרמטי באורך מלא. שם, כמו גם כאן, שומונוב עובד בשילוב מלהיב של אנרגיה סוחפת ורגישות גדולה למצבם הרעוע של האינדיבידואלים שמרכיבים את הלהקה שבמרכז הסיפור.

והמסקנה של הסרט עצובה. כי אכן אין עתיד. הגבר שבמרכז הסיפור הוא איש טוב. היחסים עם אחותו הקטנה, המתוארים כאן בפרוטרוט ובאהבה גדולה, רק מדגישים עד כמה מחויב הגיבור הראשי לחיים מצפוניים, מספקים, ערכיים, אוהבים. הוא בכלל לא בעניין של פשע וסמים. כל מה שהוא רוצה זה קצת אוכל, קצת עבודה, וקצת זמן כדי להיפגש עם החברים ולשיר איתם ביחד. אבל התסריט החכם ששומונוב כתב עם אלכסנדר פלבניק נותן לגיבור הראשי סטירה אחרי סטירה אחרי סטירה. אם זה נסיבות החיים בלתי נמנעות, או הגזענות של החברה הישראלית, או סתם רוע לב – "אין עתיד" מתעד צלילה חופשית בלתי נמנעת של איש טוב אל תוך תהום.

והחברים – שומונוב טוב מאוד בתיאור האינטראקציה בין החברים. כמעט כל הסרט

פסטיבל ירושלים 2018: ג'ולייט, הגרסה העירומה

(שם הסרט במקור: Juliet, Naked)

בחיי שזה סרט שחבל לבזבז עליו יותר מדי מילים. אז בקצרה:

"ג'ולייט, הגרסה העירומה" הוא סרט מתנחמד הרבה יותר מדי, שמנסה, מאוד מאוד מנסה, להתחנף לקהל החרב. ומרוב שהוא כל כך רוצה למצוא חן, הוא שוכח להיות…סרט.

הנחת היסוד של הסרט הזו חביבה. אבל צריך למלא אותה בתוכן. הזוג הזה, בגילומם של רוז ביירן וכריס או'דאוד, הכימיה ביניהם מינימלית עד לא קיימת. אין שם

פסטיבל ירושלים 2018: יומני אוסלו

בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה; אפילו אם זה מתחיל בסיביר, או בהוליווד עם הבה נגילה (מאיר אריאל)

סרטים פוליטיים. עדיין מותר לעשות אותם. בינתיים. ומרתק לצפות בהם. לפעמים. ומור לושי ובן זוגה ליצירה (ולחיים) דניאל סיוון יוצרים קולנוע פוליטי. מהצד השמאלי של המפה. בלי להתנצל, בלי להתחבא, ובכשרון גדול. סרטם הקודם, "שיח לוחמים", היה יצירה מטלטלת, פוקחת עיניים, מדהימה למדי. סרטם החדש, הוא, ובכן, מעניין ומרתק, וכמו סרטם הקודם, גם זה החדש מספר את הסיפור שעדיין לא סופר על אחורי הקלעים של הסכסוך הישראלי פלסטיני, אבל צריך גם להודות שמבחינה קולנועית נטו, "יומני אוסלו" נחות משמעותית מהסרט המצוין הקודם של הזוג הזה.

כי צריך להבין: פוליטיקה זה לא רק משחק של כוח. זה גם משחק של אמוציות. כשאחד/ת יושב/ת בתוך חדר אחד עם עוד 119 איש, ומשחקים במשחק פוליטי כלשהו, זה יכול להיות דרמת תככים כמו "בית הקלפים", או סרט שבאמת מבין שכל החלטה בבית המחוקקים יש לה השלכות על החיים שלי ושלך, החיים של האנשים הפשוטים. כי בסוף כל משפט של פוליטיקאי ישראלי באמת יושב ערבי (עם נרגילה או עם מטען חבלה). או יהודי (עם רובה, או עם מינוס בבנק). או דרוזי, צ'רקסי, נוצרי. והגישה האישית, הפרשנות של האיש הפשוט למצב, האנשים שהובילו מתוך דם ליבם את "שיח לוחמים", הם שהפכו את הסרט ההוא לחוויה כל כך מרתקת. בסרטם החדש, מור לושי ודניאל סיוון טועים לדעתי בדרך הקולנועית שבה הם מספרים לי את הסיפור.

כי יש כאן אינספור אילוסטרציות של הנאמר. הרי הסרט מתבסס על היומנים של אלו שהיו בתוך חדרי המשא ומתן הכי סודיים. חלקם כבר לא בחיים, אבל חלקם כן, והם אפילו מתראיינים לסרט הזה. אבל לושי את סיוון העדיפו לספר את הסיפור הזה בעזרת שחקנים, ובניית סט, ושחזורים בנורבגיה הקפואה עם הוויס-אובר ברקע. וזה, אפעס, מרחיק אותי מהמתרחש. מרחיק אותי מהאנשים שבתוך החדר. מנתק אותי רגשית מהמשא ומתן שמשפיע על חייהם של מיליונים במקום החם והלוהט הזה.

במידה מסוימת, יש ב"יומני אוסלו" סוג של השלמה ל

פסטיבל ירושלים 2018: כדורגל אינסופי

(שם הסרט במקור: Fotbal Infinit)

אוי, איזה סרט מתיש.

קורנליו פורומבויו, מה יהיה איתך?

"12:08 מזרחה לבוקרשט" היה סרט חביב. בחלקו (השני. החלק הראשון היה מעייף)

"שם תואר משטרה" היה אחד הסרטים המשעממים שראיתי בחיי.

"כשערב יורד על בוקרשט, או: מטבוליזם" היה סרט חביב. בחלקו. ובחלקו קצת פחות.

"האוצר", סרט שכמעט הופץ בישראל (כבר היה לו תאריך הפצה, אבל הוא נגנז בסוף) היה סרט מאוד חביב ומשעשע.

והסרט האחרון של פורומבויו, דוקמנטרי על אדם שיש לו כמה רעיונות לא קונבנציונלים כדי לשפר את משחק הכדורגל, הוא…פצצת שעמום.

צריך לומר: לגיבור הסרט הזה יש כמה רעיונות מעניינים. הוא מחפש לרענן את משחק הכדורגל בחוקים חדשים. במהלך הסרט יש אפילו משחק נסיון, שבעקבותיו חוזר האיש אל שולחן השרטוט, ומשפר, משנה, מוסיף או מוריד חוקים. יש כאן חגיגה של כדורגל מהסוג המוזר והמשעשע. וצריך לומר גם שפורומבויו מבקש בעזרת הסיפור של האיש הזה להוציא מסקנה מקיפה יותר על החיים ברומניה של היום.

אבל 1: מסתבר שגיבור הסרט הוא לא, איך נאמר זאת בעדינות, האיש הכי

פסטיבל ירושלים 2018: תלמה

(שם הסרט במקור: Thelma)

יש סרטים שלמרות שאני יודע כבר בכניסה מה אני פחות או יותר אקבל, אני עדיין מופתע מהם.

יואכים טרייר הוא במאי נורבגי עולה. ראיתי את שני סרטיו הקודמים, ומאוד הערכתי אותם (כאן כתבתי על Louder than Bombs, וכאן על אוסלו, 31 באוגוסט). אני חושב שטרייר הנורבגי הוא במאי אינטליגנטי מאוד, אם כי קצת אנליטי וקר מדי. שמחתי לגלות ש"תלמה" הוא סרטו המרגש והמרשים ביותר עד היום.

ידעתי פחות או יותר מה הסיפור של הסרט. או לפחות מה נקודת הפתיחה שלו. וידעתי גם שהסרט הזה היה נציג נורבגיה לאוסקר בשנה שעברה. זאת אומרת, היתה כאן ציפיה לסרט משובח. לא ידעתי עד כמה.

כי יש כאן, ב"תלמה", דיון מורכב ומאוד לא פשוט בחילוניות מול דת. באמונה מול מדע. במשבר אמונה של דתיים. בקיומו של עולם שמעבר, ובדרך שבה הממסד הדתי מוצץ את החיים מהמאמינים, בדרך שבה הוא כופה עלינו את האפשרות היחידה שבה לדעתו עלינו לשרת את האל.

וכל זה בסיפור של נערה צעירה שמתחילה ללמוד באוניברסיטה. היא מתאהבת בחברה לכיתה, והסיפור הזה הוא, לכאורה, אסור על פי ההלכה (הנוצרית, אבל גם היהודים לא יותר טובים בזה). הנערה שלנו מגיעה מ

פסטיבל ירושלים 2018: קינג ביבי

ואולי גם הסרט הזה, כמו הנושא שלו, חסין מביקורת…אולי גם הוא (הם) יכולים לעשות ספין לכל מילה שאומר…

אבל לא צריך. לפחות לגבי הסרט עצמו (כי את הנושא שלו, אחד, בנימין נתניהו, אני לא ממש אוהב). כי הסרט, בבימויו של דן שדור, הוא קולנוע דוקומנטרי מבריק.

כי זה לא רק פורטרט של איש שהוא ראש ממשלה. זה לא רק פורטרט של איש שעצם הזכרת שמו מציתה בלב השומעים באופן מיידי אמוציות מוגברות (לחיוב או לשלילה). הסרט הזה אפילו, לפחות על פניו, לא באמת מגיע ממקום ביקורתי במופגן, או מעריץ במופגן. "קינג ביבי" מבקש באמת ובתמים לבדוק את התופעה הזאת שנקראת בנימין נתניהו. איך זה שצמח כאן מנהיג שכזה שנחשב בלתי מנוצח, איך זה שהוא איש של טפלון, שפרשיות רבות, פוליטיות ואישיות (שגם הן אולי פוליטיות) נקשרות בשמו, אבל הוא נותר כמעט בלתי מנוצח. ווינר פוליטי ללא מתחרים.

ודן שדור, הבמאי, מצליח לפצח את זה. לפי "קינג ביבי", בנימין נתניהו הוא לא רק מלך ישראל. נתניהו הוא מלך העולם. נשיאים אמריקאים הולכים בדרכו. מיישמים את תורתו. והכל, אבל הכל, הוא נראות. הדבר הכי חשוב הוא איך אתה נראה בתקשורת.

שדור ידע את זה, ובחר בקונספט מבריק: הרי אם נתניהו הוא ראש ממשלה בתקשורת, אז הסרט כולו, מתחילתו ועד סופו, 100 אחוז מזמן המסך של הסרט הזה, בנוי מקטעים ששודרו באיזשהו כלי תקשורת בעולם. עבודת אוצרות ותחקיר נרחבת מאוד נעשתה לשם בניית הסרט הזה. ושדור, שיהיה בריא, לפחות על פניו, עושה עבודה אובייקטיבית למדי. הוא לא בכיס של נתניהו, ממש לא, אבל הוא גם לא כל כך בכיס של השמאל.

הרי נתניהו, בכל זאת, יש לו