האוקיינוס שבינינו: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Mercy)

קצת משונה הסרט הזה. יש בו את כל המרכיבים להיות סרט מרגש, סוחף, וחכם. יש בו עשייה מיומנת, בריטית שכזאת, ויש בו שחקן אחד גדול. ובכל זאת הסרט לא עובד.

המחשבה שבבסיס הסרט הזה מאוד מעניינת. סיפור אמיתי על אדם חולמני, סקרן, בעל תושיה, בעל מחשבה מקורית שממציאה כל מיני גאדג'טים שיעזרו לבן האנוש להתמודד עם האתגרים שהטבע מציב בפניו – האדם הזה מחליט לא לעמוד יותר מנגד, להפסיק להמציא מכשירים שיעזרו לאנשים אחרים, ולהתמודד בעצמו עם אמא טבע. הוא מחליט לצאת למסע בסירה סביב העולם. הסקרנות וההרפתקנות הופכים אט אט ליוהרה, והסרט הזה בא ללמד אותנו שאין מקום ליוהרה שכזאת בהתמודדות עם העולם הזה שאלהים ברא. אפשר למצוא תשובות להרבה שאלות, אבל המסתורין תמיד ישאר. וזהו "החסד", כשמו המקורי של הסרט, שגיבור הסרט לומד – היכולת להרפות מההיבריס, להבין שליצור האנושי יש מגבלות בעודו עומד מול הבריאה הפלאית שהיא כדור הארץ שבו אנחנו חיים.

וכבר בתחילת הסרט אני יודע שאני שם את עצמי בידיו של מקצוען אמיתי. השחקן הנפלא קולין פירת'. הוא לא צריך לומר הרבה. כבר בסצינה הראשונה הוא למעשה אומר מעט מאוד, אבל פניו, שפת גופו, אומרים את כל מה שצריך ללא מילים. הסקרנות בעקבות משהו שהוא רואה ביריד, ההחלטה שנופלת אצלו לצאת להרפקאה בעצמו, לנסות להבין את המסתורין של הטבע בעצמו – הכל במשחק ללא מילים של השחקן האדיר הזה.

ואז בא הבמאי והתסריט וקצת מקלקלים את זה. אז קודם כל, יש כאן דווקא להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

אנתרקס: הביקורת

סרט פאונד פוטג' שהוקרן כבר בפסטיבלי נישה של אימה ומדע בדיוני – למי יש כוח לשטויות האלו? מי צריך עוד "פרויקט המכשפה מבלייר"?

צריך. צריך.

איזו הפתעה נעימה, הסרט הזה, "אנתרקס". סרט מתח אפקטיבי, בנוי היטב, ערוך טוב, מצולם כמו סרט דוקומנטרי, אבל מאוכלס בשחקנים טובים, ובעיקר, והכי חשוב: באקלים הפוליטי הנוכחי, מדובר בסרט חשוב. סרט שמטיל ספק ביושרה ובהגינות ואפילו בכוונות הטהורות ובשיטות העבודה של צבא הגנה לישראל. הרי לשלטון הנוכחי במדינת ישראל סרט כזה הוא פריצות! טריפה! שיקוץ! ובדיוק בגלל זה צריך לראות את הסרט הזה. כדי להטיל ספק. כדי לחשוב לפני מעשה. כדי לא לקבל כמובן מאליו שכל מה שאומר לנו הממסד הוא אמת בלתי ניתנת לערעור. היא ניתנת. מאוד ניתנת. בכל מקום אחר היו אומרים: הטלת ספק בריאה במוסדות השלטון. בממסד. אבל צה"ל הוא היום פרה קדושה עוד יותר מפעם. אסור לפגוע בכבודו של הצבא החזק בעולם. המוסרי בעולם. והסרט הזה מעז. מאוד מעז.

חקירת מחלה שהתפרצה בעקבות ניסוי סודי שצה"ל ביצע בחייליו. זה הסיפור של הסרט. משהו ש להמשיך לקרוא

פסטיבל לסרטי ילדים ונוער: מרתה וניקי

(שם הסרט במקור: Martha & Niki)

הפסטיבל לסרטי ילדים ונוער הוא אחד מאותם פסטיבלים שאני תמיד מפספס. סרטים לילדים ונוער לא חייבים לא להיות סרטים ילדותיים, והסינמטק יודע להביא את הילדים לראות סרטים מכל העולם שנוצרו עבור ילדים, מספרים סיפורים של ילדים ונוער בכל הצבעים ומכל המקומות. השנה הביא הפסטיבל לאירוע הפתיחה את "מרתה וניקי", סרט דוקומנטרי משבדיה שזכה בפרס הסרט הדוקומנטרי של האקדמיה השבדית לקולנוע בשנה שעברה (דיווחתי על זה כאן), וגם הפתיע וגבר על סרטים עלילתיים אחרים כדי לזכות בפרס העריכה. זכרתי את זה, וכשראיתי את שמו של הסרט בליין-אפ של הפסטיבל השנה, החלטתי לא לפספס הקרנות של הפסטיבל הזה הפעם. התוצאה – סרט יפהפה, חכם, מרגש, מרתק, ומאוד מומלץ (יש לסרט עוד הקרנה. כדאי לחפש אותה).

בגדול, מדובר על שתי נערות שבדיות מוכשרות מאוד. הן רקדניות היפ-הופ. לפני שנכנסתי להקרנה חשבתי על "החולמים מבבילון", סרטו הדוקומנטרי של רומן שומונוב על רקדני ברייקדאנס מאשדוד. שומונוב ידע לאזן בסרטו את חייהם הפרטיים של הרקדנים ואת ההתלהבות של התחרויות. תורה מרטנס הבמאית השבדית של "מרתה וניקי" הולכת בדרך אחרת. הסרט מורכב כמעט רק מ להמשיך לקרוא

משפחה בטרנס: הביקורת

הסצינה האחרונה בסרט מגיעה אחרי כותרת: כעבור שנה. וזאת הבעיה העיקרית של הסרט הזה: "משפחה בטרנס" הוא סרט של נשימות קצרות. אופיר טריינין הבמאי לא מאפשר לי לנשום עמוק. להתרווח. לראות דברים לאורך זמן.

לסרט קוראים "משפחה בטרנס". שם יפה המשתמש בדו-משמעות: סיפור על טרנסג'נדרית שכבר נשואה עם ילדים – ואיך מסתדרים עם זה. אבל טרנס גם במובן של טרנספורמציה, של תהליך שינוי, והסרט הזה מאוד לוקה בחסר בבנית תהליך דרמטי. הסצינות בסרט הזה, בחלק הראשון של הסרט לפחות, כולן קצרות. אין נשימה דרמטית כאן. אין קונפליקטים. אף אחד לא ממש מתלהב מהמצב מאוד יוצא הדופן הזה. הילדים? סבבה עם זה. סצינה קצרצרה עם שותף עסקי. האם הוא ירתע משיתוף פעולה עם טרנסג'נדרית? לא. הכל בסדר. אין לי ממש כצופה דרך להיכנס לסיפור הזה, לעבור תהליך רגשי עם הדמויות. יש סצינה. והופ, נגמרת. וגם כשיש כבר סצינה עם רגע מעניין, עם ציפיה למשהו, להמשיך לקרוא

RBG רות ביידר גינסבורג: הביקורת

(שם הסרט במקור: RBG)

הביטו לאחור. תראו איזו דרך ארוכה עשינו. הביטו על ההווה. יש לנו עוד דרך ארוכה לעשות.

פסטיבל דוקאביב 2018 היה מוצלח. והיה. ועבר ונגמר. אבל דוקאביב ממשיכים במסורת יפה של פיזור הקרנות סרטים דוקומנטרים מדוברים לרוחב כל השנה. החודש מוקרן בסינמטקים RBG.

אני מודה שהלכתי לראות את הסרט הזה כמעט בלי חשק. RBG כבר הוקרן בפסטיבל דוקאביב האחרון, ודילגתי עליו. סרט פורטרט על אשה מבוגרת, בת 85, שופטת בית המשפט העליון בארה"ב. מישהי שלא ממש שמעתי עליה, והנה מגיע סרט דוקומנטרי אמריקאי ויסגוד לה בשיטה ההוליוודית הרגילה. סרט שבטח יספר לי כל מיני סיפורים על כל מיני מושגים משפטיים שאני לא ממש מבין…נו, לא ממש החומר שאני שוחה בו.

אבל אז שמתי לב שהסרט הזה חורג בארה"ב מדרכם של סרטים דוקומנטרים אחרים. הכנסותיו בקופות בארה"ב יוצאות דופן יחסית לז'אנר הדוקומנטרי. נכון לתחילת יולי 2018, הסרט הזה הרוויח קרוב ל-12 מיליון דולר רק בארצות הברית, והוא כבר הצליח להיכנס אל תוך העשיריה הראשונה של שוברי הקופות. RBG עומד יפה גם מול שוברי קופות הוליוודיים סטנדרטים הרבה יותר. אמנם גם כאן ניטע בי חשש שמא מדובר בסך הכל בתגובת בטן נגדית לנשיא שנוי במחלוקת, ולא בסרט שראוי להצלחה כסרט, אבל כבר הסקרנות כרסמה בי, והלכתי לראות.

התוצאה: מדובר בסרט חובה. לא פחות. סרט לכל אשה בעולם הזה, וגם לכל גבר כדי שיקבל מושג ולא קלוש על חוויותיה של אשה בעולם הזה, ומה ניתן לעשות בנוגע לכך. סרט מעולה על אשה מאוד יוצאת דופן. באמת. האשה והסרט הזה כבשו אותי תוך דקות בודדות.

כי הסרט, כמו רות ביידר גינסבורג עצמה, מתחילים מלמטה, וממשיכים באותה עקשנות. ללא התלהמות, אבל עם נחישות ועם הרבה חוכמה . כבר בהתחלה יש להמשיך לקרוא

היער שהיה: הביקורת

באופן משונה, הסרט הזה מגיע עכשיו להקרנות בסינמטקים. אחרי שהקרנת הבכורה שלו היתה בפסטיבל ירושלים לפני שנתיים בדיוק, ולאחר שהוא ניסה את מזלו בתחרות האופיר בשנה שעברה, ושכב כשנתיים במחסנים אחרי ביקורת קטלנית של אורי קליין, ואחרי חוסר בפידבק חיובי באופן כללי, הסרט הזה מנסה את מזלו, בכל זאת, בסדרת הקרנות מצומצמת בפני קהל. כי אין באמת לאן לקחת את הסרט הזה. הפעם אני מסכים עם אורי קליין. מדובר בסרט מאוד בעייתי.

"היער שהיה". סוג של שם לסרט שהוא התחכמות פיוטית. וזאת הבעיה הכי מרכזית של הסרט.

כי הסרט הזה מספר על תופעה עצובה בציבוריות הישראלית. על ישראלים ששוכחים את הילד הקטן שלהם ברכב, והוא מת להם כתוצאה מהטעות הטראגית הזו. היו הרבה יותר מדי מקרים כאלו בחדשות בשנים האחרונות. אז הנה, יש גם סרט על זה. אבל זה לא סרט שבאמת מנסה לפענח איך דבר כל כך מפלצתי יכול לקרות. מרוב שגיא רז, הבמאי, מנסה ל להמשיך לקרוא