משפחה בטרנס: הביקורת

הסצינה האחרונה בסרט מגיעה אחרי כותרת: כעבור שנה. וזאת הבעיה העיקרית של הסרט הזה: "משפחה בטרנס" הוא סרט של נשימות קצרות. אופיר טריינין הבמאי לא מאפשר לי לנשום עמוק. להתרווח. לראות דברים לאורך זמן.

לסרט קוראים "משפחה בטרנס". שם יפה המשתמש בדו-משמעות: סיפור על טרנסג'נדרית שכבר נשואה עם ילדים – ואיך מסתדרים עם זה. אבל טרנס גם במובן של טרנספורמציה, של תהליך שינוי, והסרט הזה מאוד לוקה בחסר בבנית תהליך דרמטי. הסצינות בסרט הזה, בחלק הראשון של הסרט לפחות, כולן קצרות. אין נשימה דרמטית כאן. אין קונפליקטים. אף אחד לא ממש מתלהב מהמצב מאוד יוצא הדופן הזה. הילדים? סבבה עם זה. סצינה קצרצרה עם שותף עסקי. האם הוא ירתע משיתוף פעולה עם טרנסג'נדרית? לא. הכל בסדר. אין לי ממש כצופה דרך להיכנס לסיפור הזה, לעבור תהליך רגשי עם הדמויות. יש סצינה. והופ, נגמרת. וגם כשיש כבר סצינה עם רגע מעניין, עם ציפיה למשהו, אין לה סוף, אין לה קתרזיס (למשל: הסצינה שבה מחפשים את הטרנסית שהלכה לאיבוד). אפשר לראות את זה גם בסצינת בית הדין הרבני לקראת הסוף. הרי רונית אלקבץ ז"ל ואחיה שלומי יבדל"א עשו על זה סרט שלם (ומצוין). לכווץ את זה ל-3 דקות זאת בדיוק הצרה של הסרט הזה – אין לסרט הזה תהליכים דרמטיים שיקחו אותי למסע רגשי (והסצינה הספיציפית הזאת היא די יציגה לכל הסרט – יש בעיה דרמטית, והופ, היא נפתרת. פוף. זה קל להיות אשה טרנסית…).

ואז יש תאילנד. הניתוח עצמו מתרחש שם. ושם יש כמה רגעים של תהליך דרמטי, כי שם יש קצת סבלנות של הבמאי, קצת נשימה יותר ארוכה. ואז, עם החזרה לישראל, משהו באסטרטגיית הבימוי מתהפך: פתאום יש הרבה יותר זמן, פתאום נשארים עם הדמויות יותר זמן, ומצד שני, אין כאן סצינות. אין כאן חלוקה לרגעים קטנים שירכיבו את הסיפור הגדול יותר. אחרי החזרה מתאילנד הרגשתי שהסרט עומד במקום, עם משבר אחד מול העיניים, אבל בלי מנגנון שיסביר לי את המשבר, שיפרק לי את המשבר לרגעים רגשיים, שיתחברו בתורם לתהליך (טרנס) של דמויות.

בכלל, אופיר טריינין בחר באסטרגייה מעניינת של להימנע עד כמה שניתן מ"ראשים מדברים", מראיונות פרונטלים, והוא מחביא את הראיונות האלו בוויס-אובר על רקע דברים שמתרחשים (מה שיוצר אפקט כיווץ דרמטי, שמונע ממני את הנשימה שאני רוצה). החשיבה הדוקומנטרית של טריינין היא להיות עד כמה שניתן "זבוב על הקיר", שזה ראוי להערכה, כי הסרט הזה משתדל לקמץ בהתערבות, ולתאר רק את מה שהוא רואה, ומצד שני, הילדים הם אלו שמקבלים את הדקות הפרונטליות האלו מול המצלמה, והרגעים שלהם הם הכי יפים בסרט, כי שם אני יכול לעבור איתם איזשוהי הבנה על המצב שלהם.

"משפחה בטרנס" הוא הזוכה בפרס הגדול של פסטיבל דוקאביב האחרון, והוא עושה עכשיו סבב הקרנות בסינמטקים. לטעמי מדובר בסרט חשוב ומעניין, אבל גם בקולנוע מאכזב למדי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s