פסטיבל לסרטי ילדים ונוער: מרתה וניקי

(שם הסרט במקור: Martha & Niki)

הפסטיבל לסרטי ילדים ונוער הוא אחד מאותם פסטיבלים שאני תמיד מפספס. סרטים לילדים ונוער לא חייבים לא להיות סרטים ילדותיים, והסינמטק יודע להביא את הילדים לראות סרטים מכל העולם שנוצרו עבור ילדים, מספרים סיפורים של ילדים ונוער בכל הצבעים ומכל המקומות. השנה הביא הפסטיבל לאירוע הפתיחה את "מרתה וניקי", סרט דוקומנטרי משבדיה שזכה בפרס הסרט הדוקומנטרי של האקדמיה השבדית לקולנוע בשנה שעברה (דיווחתי על זה כאן), וגם הפתיע וגבר על סרטים עלילתיים אחרים כדי לזכות בפרס העריכה. זכרתי את זה, וכשראיתי את שמו של הסרט בליין-אפ של הפסטיבל השנה, החלטתי לא לפספס הקרנות של הפסטיבל הזה הפעם. התוצאה – סרט יפהפה, חכם, מרגש, מרתק, ומאוד מומלץ (יש לסרט עוד הקרנה. כדאי לחפש אותה).

בגדול, מדובר על שתי נערות שבדיות מוכשרות מאוד. הן רקדניות היפ-הופ. לפני שנכנסתי להקרנה חשבתי על "החולמים מבבילון", סרטו הדוקומנטרי של רומן שומונוב על רקדני ברייקדאנס מאשדוד. שומונוב ידע לאזן בסרטו את חייהם הפרטיים של הרקדנים ואת ההתלהבות של התחרויות. תורה מרטנס הבמאית השבדית של "מרתה וניקי" הולכת בדרך אחרת. הסרט מורכב כמעט רק מהתחרויות השונות בהן משתתפות הבנות. מהר מאוד הסרט מתביית על תחרות ריקודי רחוב בצרפת, והבנות עולות לשלבי הגמר במהירות. חשבתי: רגע, הבמאית הזאת מבזבזת את התחמושת שלה מהר מדי. לא ישאר לה סרט כשתגמר התחרות. אבל, מסתבר, מרטנס חכמה יותר מזה.

כי שתי הבנות האלו, מרתה וניקי, הן שבדיות ממוצא אפריקאי. אחת נולדה באוגנדה, השניה באתיופיה. הן רוקדות את עצמן כדי לבטא את הייחוד שלהן, כמו גם את הלגיטימיות שלהן בעולם. כשאחת מהן מדברת על הדרך שבה היא מרגישה שהשבדים מתייחסים ל'אתיופית הזאת', לא יכולתי שלא לעשות את האנלוגיה לישראל. מרטנס מתרכזת בתחרויות השונות של הנערות, והתחרויות האלו לוקחות אותן מסביב לעולם. משבדיה לפריס, לארה"ב, ליוון, לקובה, ועד הסוף היפהפה של הסרט – בדרום אפריקה. מרטנס, בחוכמה, יודעת להימנע מ'ראשים מדברים', ולהשתמש במקום זה במעט וויס-אובר, עבודה נהדרת עם מוסיקה, ולאזן עם מעט רגעים מאחורי הקלעים של שתי הבנות האלו וכל מה שהן עוברות – הסרט הזה הוא גם מרוכז מאוד בריקוד שלהן, אבל גם יודע לספר לי על עולמן של שתי הבנות מבלי באמת לצאת מסביבת התחרות.

לכל אחד מאיתנו יש סיפור לספר. ואנחנו חיים בעולם שהופך קטן יותר, מתערבב בתוך עצמו. שתי הבנות האלו הגיעו, בנסיבות שונות ומשונות, מאפריקה לשבדיה. כאן, בישראל, אנחנו קבוצה של קיבוץ גלויות. מכל העולם הגיעו לכאן, מחפשים מקום מתחת לשמש התל אביבית. והאפריקאית שהגיעה לשבדיה מספרת בסרט שהיא הופתעה בהתחלה עד כמה קודרת שבדיה היתה. אבל היא חיה בשבדיה, מדברת שבדית,  ויש לה זכות לבטא את עצמה בדרך שהיא מוצאת לנכון – בריקוד. ובסוף הסרט מגיעות הבנות לדרום אפריקה, ומקשיבות לסיפורם של האפריקאים. כל הסרט הן רקדו בשבילי. סיפרו לי את הסיפור שלהן. בסוף הסרט האפריקאים רוקדים בשבילן. מספרים להן את הסיפור שלהם. "מרתה וניקי" הוא סרט חובק עולם, מוצא את האנשים עם הסיפורים, ונותן להם במה לרקוד.

בעולם שמפחד מזרים, בעולם שבו אנשים אופורטוניסטים מפחידים אתכם מזרים כדי לגרוף הון פוליטי, הסרט הזה מבקש ממכם להקשיב לאותם זרים, לתת להם את המקום שלהם על פני כדור הארץ. והכל דרך סיפור פשוט של שתי בנות פשוטות, שבדיות ממוצא אפריקאי. סרט חכם, מדליק, כיפי, מרגש, יפהפה, ומומלץ.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s