האוקיינוס שבינינו: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Mercy)

קצת משונה הסרט הזה. יש בו את כל המרכיבים להיות סרט מרגש, סוחף, וחכם. יש בו עשייה מיומנת, בריטית שכזאת, ויש בו שחקן אחד גדול. ובכל זאת הסרט לא עובד.

המחשבה שבבסיס הסרט הזה מאוד מעניינת. סיפור אמיתי על אדם חולמני, סקרן, בעל תושיה, בעל מחשבה מקורית שממציאה כל מיני גאדג'טים שיעזרו לבן האנוש להתמודד עם האתגרים שהטבע מציב בפניו – האדם הזה מחליט לא לעמוד יותר מנגד, להפסיק להמציא מכשירים שיעזרו לאנשים אחרים, ולהתמודד בעצמו עם אמא טבע. הוא מחליט לצאת למסע בסירה סביב העולם. הסקרנות וההרפתקנות הופכים אט אט ליוהרה, והסרט הזה בא ללמד אותנו שאין מקום ליוהרה שכזאת בהתמודדות עם העולם הזה שאלהים ברא. אפשר למצוא תשובות להרבה שאלות, אבל המסתורין תמיד ישאר. וזהו "החסד", כשמו המקורי של הסרט, שגיבור הסרט לומד – היכולת להרפות מההיבריס, להבין שליצור האנושי יש מגבלות בעודו עומד מול הבריאה הפלאית שהיא כדור הארץ שבו אנחנו חיים.

וכבר בתחילת הסרט אני יודע שאני שם את עצמי בידיו של מקצוען אמיתי. השחקן הנפלא קולין פירת'. הוא לא צריך לומר הרבה. כבר בסצינה הראשונה הוא למעשה אומר מעט מאוד, אבל פניו, שפת גופו, אומרים את כל מה שצריך ללא מילים. הסקרנות בעקבות משהו שהוא רואה ביריד, ההחלטה שנופלת אצלו לצאת להרפקאה בעצמו, לנסות להבין את המסתורין של הטבע בעצמו – הכל במשחק ללא מילים של השחקן האדיר הזה.

ואז בא הבמאי והתסריט וקצת מקלקלים את זה. אז קודם כל, יש כאן דווקא אקספוזיציה לא קצרה שתכין אותנו למסע, אבל כל החלק הראשון הזה של הסרט מבוים במהירות, בסצינות קצרות, כך שאני מבין שמדובר כאן בעצם רק בהקדמה, לא בחלק שבאמת חשוב, וזה מוריד מהאפקטיביות של המתרחש. ואחרי זה, כשהמסע כבר מתחיל, הסרט נע הלוך ושוב בין התמודדותו של הגיבור עם הים ועם האתגרים שהוא מציב בפניו, לבין אשתו וילדיו המחכים לו בבית, וההמולה התקשורתית הנוצרת סביב המסע גדול הזה של אדם קטן ממקום קטן באנגליה. כל החלק המתרחש ביבשה לא מעניין, כי הוא לא שייך לסרט. העיקר הוא מה שקורה לגבר בים, ולא מה חושבים על זה ביבשה. מה גם שרייצ'ל וויס, שחקנית טובה בדרך כלל, קיבלה לידה תפקיד שטוח וחסר תוקף – היא הרעיה התומכת, ואין לה שום קיום מלבד ההיא שנמצאת שם בשבילו. כל מה שמתרחש ביבשה חסר עומק, חסר דמויות, לא ממש חשוב לסיפור. והקרקס התקשורתי ביבשה בכלל מיותר, כי לא הם מתמודדים עם הטבע, אלא האיש בים, ולא ממש חשוב איך הסיפור הזה מסופר בתקשורת, אלא איך הוא מסופר בסרט שאנחנו רואים.

כי מה שכן חשוב לסיפורנו הוא הדרך שבה קולין פירת' מתמודד עם הים. החלקים האלו עשויים במיומנות (פירת' מצוין, וצילומי הים יפים, כולל סצינת דולפינים מרהיבה), אבל העובדה שעריכת הסרט נעה כל הזמן הלוך ושוב בין היבשה לבין הים מונעת את ההמשכיות הדרמטית, קוטעת את חוט הרגש שלי במעקב אחרי דרך מחשבתו, רגשותיו, והבנתו של גיבור הסרט את העולם.

ואז מגיע הסרט לסופו ואני נשאר עם חצי תאוותי בידי. הבמאי ג'יימס מארש ביים בעבר את "התאוריה של הכל", וגם שם הוא עשה עבודה יעילה ואפקטיבית, אבל כאן, לצד עבודה מיומנת של צילום, עריכה, ושילוב מוסיקה אפקטיבי, אני אמנם חוווה ומבין את מה שעובר על הגיבור, ומתרגש מהסוף, אבל האפקט הרגשי הכללי של הסרט לא מספיק טוב, כי חלק מהסרט מעניין ומסקרן, וחלק מהסרט מיותר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s