פסטיבל ירושלים 2018: גבול

(שם הסרט במקור: Gräns)

מה עושים כשנתקלים ברוע האולטימטיבי? הרי יש ברוע משהו סקסי, מושך, מפתה. את פוגשת במישהו. יש לו כריזמה. יש בו קסם. נמשכת אליו. אפילו מתאהבת בו. לאט לאט את מתחילה לגלות באיש הזה צדדים חבויים. לא צפויים. אפלים. אבל את כבר שבויה שלו. את כבר נפלת ברשתו. האם יהיה בך את הכוח לגאול את עצמך ולצאת מהסיפור הזה, או שתתערסלי בנוחות, תתני לרוע להשתלט?

"גבול" הוא מסוג הסרטים שמעוררים דיון. יש בו הרבה מחשבה, הרבה דמיון, יש בו סיפור שהוא סמבולי, ובעת ובעונה אחת הוא עומד בפני עצמו. סיפור על סוג של גיבורת על, עם יכולת יוצאת דופן להריח את האשמה של אנשים. היא עובדת במעבר גבול, ויודעת לתפוס אנשים שמבריחים דברים אסורים. אבל היא עצמה, כבר מהתחלה, ניתן לראות שיש בה משהו לא רגיל. פניה קצת מעוותות. היא הולכת באיטיות. נושמת באיטיות. מכתיבה לסרט כולו קצב איטי יותר.

האשה הזאת היא סוג של וונדר וומן. יודעת להריח יותר טוב מכולם. וזה מה שרוע טהור עושה – נותן לך תחושת כוח. אבל עם כוח גדול באה אחריות (אם יש לך מצפון). והאשה הזאת (הסרט הזה קורא תיגר על כל כך הרבה הנחות יסוד. אפילו על היותה של הגיבורה אשה) מתחילה לשאול את עצמה שאלות. מתחילה לנסות למצוא בתוך ערפול החושים של ההתאהבות את המצפון המוסרי הזה, ומנסה להחליט: האם ל להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2018: הד

באחת הסצינות בסרט הילדים שואלים את האב למה הוא לא בוכה. הסצינה הזאת מגלמת, במילים כמעט מפורשות, את כל הבעיה שלי עם הסרט הזה.

כי צריך לומר: זה סרט מאוד מרשים. הבמאים, עמיקם קובנר ואסף שניר, מחזיקים כאן ביד רמה את הקצב האיטי של הסרט. הסיפור שבמרכז הסרט מעניין. השחקנים, כולם, מעולים. מה צריך יותר?

צריך תסריט קצת יותר עמוק. תסריט שיש בו משהו מעבר למיידי. וזה חסר.

"הד" הוא סרט על חקירה. גבר חושד שאשתו בוגדת בו, אז הוא עוקב אחריה, ומקליט אותה בסתר, ואוסף פרט ועוד פרט כדי להגיע לאמת. בחייהם הפרטיים הכל בסדר. שגרה של זוג נשוי הרבה שנים, ועם זאת, נדמה שיש כאן אהבה שלמה. ובכל זאת, יש חשד לבגידה. אז יש חקירה. ובאמצע – תאונה. האשה מתה. והגבר מרגיש, יותר מתמיד, מחויב להשלים את החקירה. וכאן מתנגשים שני קוים שמובילים את הסרט, וגורמים לסדק שלא מתאחה: חקירה, מעצם הגדרתה, היא קו ישר. איסוף נתונים שמצטברים לכדי מסקנה מתהווה. ועם זאת, אובדן, אבל כבד על מוות, הוא שלט עצור ענק. החיים לא זזים. יושבים שבעה, לא הולכים לשום מקום. לא זזים בקו ישר. לא חוקרים, לא הולכים קדימה. יושבים במקום. ובפער שבין התזוזה התמידית קדימה לבין הצורך לעצור נופל הסרט הזה.

כי הקצב האיטי שמכתיבים הבמאים מבקש ל להמשיך לקרוא