פסטיבל ירושלים 2018: גבול

(שם הסרט במקור: Gräns)

מה עושים כשנתקלים ברוע האולטימטיבי? הרי יש ברוע משהו סקסי, מושך, מפתה. את פוגשת במישהו. יש לו כריזמה. יש בו קסם. נמשכת אליו. אפילו מתאהבת בו. לאט לאט את מתחילה לגלות באיש הזה צדדים חבויים. לא צפויים. אפלים. אבל את כבר שבויה שלו. את כבר נפלת ברשתו. האם יהיה בך את הכוח לגאול את עצמך ולצאת מהסיפור הזה, או שתתערסלי בנוחות, תתני לרוע להשתלט?

"גבול" הוא מסוג הסרטים שמעוררים דיון. יש בו הרבה מחשבה, הרבה דמיון, יש בו סיפור שהוא סמבולי, ובעת ובעונה אחת הוא עומד בפני עצמו. סיפור על סוג של גיבורת על, עם יכולת יוצאת דופן להריח את האשמה של אנשים. היא עובדת במעבר גבול, ויודעת לתפוס אנשים שמבריחים דברים אסורים. אבל היא עצמה, כבר מהתחלה, ניתן לראות שיש בה משהו לא רגיל. פניה קצת מעוותות. היא הולכת באיטיות. נושמת באיטיות. מכתיבה לסרט כולו קצב איטי יותר.

האשה הזאת היא סוג של וונדר וומן. יודעת להריח יותר טוב מכולם. וזה מה שרוע טהור עושה – נותן לך תחושת כוח. אבל עם כוח גדול באה אחריות (אם יש לך מצפון). והאשה הזאת (הסרט הזה קורא תיגר על כל כך הרבה הנחות יסוד. אפילו על היותה של הגיבורה אשה) מתחילה לשאול את עצמה שאלות. מתחילה לנסות למצוא בתוך ערפול החושים של ההתאהבות את המצפון המוסרי הזה, ומנסה להחליט: האם ללכת אחרי הקסם הזה שמעניקה תחושת הכוח, או לעמוד ולהתמרד, להתעורר מהחלום (שהוא מתוק, כמו שהוא גם חלום בלהות), ולפעול בתבונה, גם אם מדובר בצעד כואב מאוד רגשית.

"גבול", לכאורה, מציב שאלות של ייצוג. האשה הזו (שוב, בהגדרה גסה וכוללנית. יש בסרט הזה את אחת מסצינות הסקס הביזאריות ביותר שראיתי בחיי) היא חלק מהאנשים המוגבלים. האם זה לא נצלני להראות אותה בעירום (נחוץ לחלוטין לסרט, ובכל זאת)? האם זה לא נצלני לתת לה (ולגבר מוגבל אף הוא) להוביל סרט שלם? האם השתייכותינו לגזע מסוים, גזע מיוחד (עם סגולה, העם הנבחר) מעניקה לנו זכות להתנהג בצורה בוטה ואגרסיבית כלפי כל האחרים? האם לאינדיבידואל יש מקום בתוך קבוצה שהיא מיוחדת שכזאת? האם להיותינו גבר או אשה (או משהו באמצע) יש איזושהי השפעה על הבחירות שלנו לקונפורמיזם או נון קונפורמיזם?

"גבול" דוחף אותנו כל הזמן לשאול שאלות. להיות מעורבים במה שקורה על המסך. לא להתערסל בשכחה, באסקפיזם, אלא להיות צופה פעיל/ה. סרט שיודע שהוא קצת מוזר, אבל הוא לא חוגג את המוזרות שלו, אלא משתמש בה כדי להפעיל את הצופים. אחרי כמה דקות מתרגלים, והולכים עם הדמויות המשונות האלו, שנראות משונה, ומתנהגות משונה, ועדיין הם אנשים כמוני וכמוך. בערך.

בקצב איטי, שכמעט ונכפה על הסרט בגלל הגיבורה שלו, אבל בעצם משמש אותי, הצופה, כדי לחפור ביסודיות את רגשותי אל תוך תודעתה של הגיבורה, עם צילום מרהיב, ועם בימוי מדויק – הסרט הזה, באופן פלאי, גם מרגש, ועוקב אחרי תהליך התאהבות, וגם התפכחות כואבת, של אשה אחת דחויה, וגם מהווה מאמר מנומק ורב רבדים שמגרה את המחשבה. סרט מרתק, שעובד גם ברמה המיידית של הסיפור, וגם מוציא אותי החוצה מהאולם עם הרבה מחשבות. סרט מצוין.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s