פסטיבל ירושלים 2018: הד

באחת הסצינות בסרט הילדים שואלים את האב למה הוא לא בוכה. הסצינה הזאת מגלמת, במילים כמעט מפורשות, את כל הבעיה שלי עם הסרט הזה.

כי צריך לומר: זה סרט מאוד מרשים. הבמאים, עמיקם קובנר ואסף שניר, מחזיקים כאן ביד רמה את הקצב האיטי של הסרט. הסיפור שבמרכז הסרט מעניין. השחקנים, כולם, מעולים. מה צריך יותר?

צריך תסריט קצת יותר עמוק. תסריט שיש בו משהו מעבר למיידי. וזה חסר.

"הד" הוא סרט על חקירה. גבר חושד שאשתו בוגדת בו, אז הוא עוקב אחריה, ומקליט אותה בסתר, ואוסף פרט ועוד פרט כדי להגיע לאמת. בחייהם הפרטיים הכל בסדר. שגרה של זוג נשוי הרבה שנים, ועם זאת, נדמה שיש כאן אהבה שלמה. ובכל זאת, יש חשד לבגידה. אז יש חקירה. ובאמצע – תאונה. האשה מתה. והגבר מרגיש, יותר מתמיד, מחויב להשלים את החקירה. וכאן מתנגשים שני קוים שמובילים את הסרט, וגורמים לסדק שלא מתאחה: חקירה, מעצם הגדרתה, היא קו ישר. איסוף נתונים שמצטברים לכדי מסקנה מתהווה. ועם זאת, אובדן, אבל כבד על מוות, הוא שלט עצור ענק. החיים לא זזים. יושבים שבעה, לא הולכים לשום מקום. לא זזים בקו ישר. לא חוקרים, לא הולכים קדימה. יושבים במקום. ובפער שבין התזוזה התמידית קדימה לבין הצורך לעצור נופל הסרט הזה.

כי הקצב האיטי שמכתיבים הבמאים מבקש לעצור ולבדוק את הנפש בזמן הלם ועצב גדול ששוטף את הנשמה. אבל החקירה נמשכת בקו ישר, ומשהו לא עובד רגשית בהחלטה להמשיך את החקירה. ולא ברור בכלל מה היה הדבר שגרם לגבר לחשוד, מה הניע את הגבר לצאת ולחקור ולעבוד כל כך קשה כדי למצוא את האמת. האם מדובר בקנאה קיצונית של הגבר, או שיש כאן דברים בגו? לא זה ולא זה מקבל תמיכה בתסריט, והמחוג הרגשי שלי נשאר באויר.

מה גם שיש משהו קצת מכעיס במניפולציה שהתסריט עושה כאן: ישנן כמה וכמה שיחות טלפון מוקלטות שנשמעות יותר מפעם או פעמיים בסרט. הגיוני. הגבר נצמד לרסיסי הקיום האחרונים של אהובתו המנוחה. אבל בכל פעם שאנחנו חוזרים אל שיחת הטלפון ששמענו כבר, היא מתארכת קצת. אנחנו (הצופים) שומעים קצת יותר ממה ששמענו קודם. המטרה של התסריט היא לגלות לנו עוד פרט ועוד אחד כדי להמשיך את החקירה, אבל יש כאן מניפולציה שקרית, כי סביר להניח שגיבור הסרט המשיך לשמוע את ההקלטה כבר בפעם הראשונה שהוא גילה אותה, ומניעת המידע מאיתנו, הצופים, מנתק אותי מתודעת הגיבור הראשי, מהרגש שהוא מרגיש באותו רגע, ולכן אני לא נמצא באותו מקום רגשי שבו הדמויות נמצאות, ואני לא בוכה איתן.

וכך, כשמתגלה האמת לקראת הסוף, זה מצד אחד מרשים מאוד, כי המשחק של השחקנים כל כך מדויק (ראוייים בעיקר לציון יורם טולדנו בהופעה שקטה ובטוחה בעצמה וגורי אלפי בתפקיד אורח יפהפה), אבל התסריט לא באמת שם אותי במקום של הדמויות, ולמרות הצילום המרשים והעיצוב האמנותי העשיר והיפהפה (והעיר חיפה, שמתגלה כאן שוב כתפאורה מפוארת לדרמה אנושית עמוקה) – משהו לא עובד כאן רגשית.

באתי לסרט בחשש גדול. לא אהבתי את סרטם הקודם של שניר את קובנר, "עיר מקלט". ב"הד" הצמד הזה מפגין יכולות בימוי מרשימות הרבה יותר, אבל להרגשתי הסרט הזה היה צריך לעבור עוד חשיבה על הדרמה שבבסיסו לפני היציאה לצילומים. סרט מעניין, אבל עקר רגשית.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s