פסטיבל ירושלים 2018: ג'ולייט, הגרסה העירומה

(שם הסרט במקור: Juliet, Naked)

בחיי שזה סרט שחבל לבזבז עליו יותר מדי מילים. אז בקצרה:

"ג'ולייט, הגרסה העירומה" הוא סרט מתנחמד הרבה יותר מדי, שמנסה, מאוד מאוד מנסה, להתחנף לקהל החרב. ומרוב שהוא כל כך רוצה למצוא חן, הוא שוכח להיות…סרט.

הנחת היסוד של הסרט הזו חביבה. אבל צריך למלא אותה בתוכן. הזוג הזה, בגילומם של רוז ביירן וכריס או'דאוד, הכימיה ביניהם מינימלית עד לא קיימת. אין שם להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2018: יומני אוסלו

בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה; אפילו אם זה מתחיל בסיביר, או בהוליווד עם הבה נגילה (מאיר אריאל)

סרטים פוליטיים. עדיין מותר לעשות אותם. בינתיים. ומרתק לצפות בהם. לפעמים. ומור לושי ובן זוגה ליצירה (ולחיים) דניאל סיוון יוצרים קולנוע פוליטי. מהצד השמאלי של המפה. בלי להתנצל, בלי להתחבא, ובכשרון גדול. סרטם הקודם, "שיח לוחמים", היה יצירה מטלטלת, פוקחת עיניים, מדהימה למדי. סרטם החדש, הוא, ובכן, מעניין ומרתק, וכמו סרטם הקודם, גם זה החדש מספר את הסיפור שעדיין לא סופר על אחורי הקלעים של הסכסוך הישראלי פלסטיני, אבל צריך גם להודות שמבחינה קולנועית נטו, "יומני אוסלו" נחות משמעותית מהסרט המצוין הקודם של הזוג הזה.

כי צריך להבין: פוליטיקה זה לא רק משחק של כוח. זה גם משחק של אמוציות. כשאחד/ת יושב/ת בתוך חדר אחד עם עוד 119 איש, ומשחקים במשחק פוליטי כלשהו, זה יכול להיות דרמת תככים כמו "בית הקלפים", או סרט שבאמת מבין שכל החלטה בבית המחוקקים יש לה השלכות על החיים שלי ושלך, החיים של האנשים הפשוטים. כי בסוף כל משפט של פוליטיקאי ישראלי באמת יושב ערבי (עם נרגילה או עם מטען חבלה). או יהודי (עם רובה, או עם מינוס בבנק). או דרוזי, צ'רקסי, נוצרי. והגישה האישית, הפרשנות של האיש הפשוט למצב, האנשים שהובילו מתוך דם ליבם את "שיח לוחמים", הם שהפכו את הסרט ההוא לחוויה כל כך מרתקת. בסרטם החדש, מור לושי ודניאל סיוון טועים לדעתי בדרך הקולנועית שבה הם מספרים לי את הסיפור.

כי יש כאן אינספור אילוסטרציות של הנאמר. הרי הסרט מתבסס על היומנים של אלו שהיו בתוך חדרי המשא ומתן הכי סודיים. חלקם כבר לא בחיים, אבל חלקם כן, והם אפילו מתראיינים לסרט הזה. אבל לושי את סיוון העדיפו לספר את הסיפור הזה בעזרת שחקנים, ובניית סט, ושחזורים בנורבגיה הקפואה עם הוויס-אובר ברקע. וזה, אפעס, מרחיק אותי מהמתרחש. מרחיק אותי מהאנשים שבתוך החדר. מנתק אותי רגשית מהמשא ומתן שמשפיע על חייהם של מיליונים במקום החם והלוהט הזה.

במידה מסוימת, יש ב"יומני אוסלו" סוג של השלמה ל להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2018: כדורגל אינסופי

(שם הסרט במקור: Fotbal Infinit)

אוי, איזה סרט מתיש.

קורנליו פורומבויו, מה יהיה איתך?

"12:08 מזרחה לבוקרשט" היה סרט חביב. בחלקו (השני. החלק הראשון היה מעייף)

"שם תואר משטרה" היה אחד הסרטים המשעממים שראיתי בחיי.

"כשערב יורד על בוקרשט, או: מטבוליזם" היה סרט חביב. בחלקו. ובחלקו קצת פחות.

"האוצר", סרט שכמעט הופץ בישראל (כבר היה לו תאריך הפצה, אבל הוא נגנז בסוף) היה סרט מאוד חביב ומשעשע.

והסרט האחרון של פורומבויו, דוקמנטרי על אדם שיש לו כמה רעיונות לא קונבנציונלים כדי לשפר את משחק הכדורגל, הוא…פצצת שעמום.

צריך לומר: לגיבור הסרט הזה יש כמה רעיונות מעניינים. הוא מחפש לרענן את משחק הכדורגל בחוקים חדשים. במהלך הסרט יש אפילו משחק נסיון, שבעקבותיו חוזר האיש אל שולחן השרטוט, ומשפר, משנה, מוסיף או מוריד חוקים. יש כאן חגיגה של כדורגל מהסוג המוזר והמשעשע. וצריך לומר גם שפורומבויו מבקש בעזרת הסיפור של האיש הזה להוציא מסקנה מקיפה יותר על החיים ברומניה של היום.

אבל 1: מסתבר שגיבור הסרט הוא לא, איך נאמר זאת בעדינות, האיש הכי להמשיך לקרוא