פסטיבל ירושלים 2018: פרה אדומה

על שתי רגליים עומד הסרט הזה. אחת מהן יפהפיה ומרגשת. לשניה פחות התחברתי.

צריך להבין שאני תל אביבי. חילוני. רחוק מאוד מהשקפת העולם של האנשים שתומכים בשלטון הנוכחי בישראל. והעולם שציביה ברקאי חושפת ב"פרה אדומה" הוא עולם מאוד קיצוני בעיניי. מסוכן. פסיכופטי אפילו. ואני מאוד רוצה לנסות להבין את הרציונל מאחורי מה שנראה לי טירוף. יש בסרט הזה נאומים על זכותו הבלעדית של העם היהודי על ארץ ישראל, ואפילו על הצורך להחזיר את דין רודף לתוקף, גם אחרי רצח רבין. מבחינתי אנשים כאלו מסיתים לרצח, אבל אלו הם גיבורי המקום שבתוכו פועלת הנערה שבמרכז הסיפור, ומאוד רציתי לנסות להבין מה גורם לאדם להגיע לקיצוניות כל כך מוחלטת, לאמונה כל כך עיוורת באלהים עד שהיא מדריכה אותו לתורה כל כך רצחנית. גל תורן, בתפקיד האב, מצוין בעיניי, כי הבחירה שלו כשחקן היא דווקא להוריד טונים. לא לגלם את האיש הזה כפסיכופט אנרגטי וחדור שליחות, אלא להיפך, כאדם נעים הליכות, שקט, רגוע. עם זאת, לגל תורן, כפי שהוכיח בעבר, יש כריזמה סוחפת, והיא נוכחת גם כאן. בסרט הוא מנהיג של קבוצה קיצונית, מדריך אנשים מהיישוב שלו בדיני הלכה, מחדיר בהם רצון ללכת אחריו, והוא עושה את זה דווקא בשקט וברוגע שמחרידים אפילו יותר. ועדיין, "פרה אדומה" לא מצליח להסביר לי את הבחירה הכל כך שטנית הזו בעיניי, לא מצליח לקרב אותי לאנשים האלו ולהגיון הרגשי שמניע אותם.

ומצד שני, יש את סיפור האהבה שמוביל את הסרט. "פרה אדומה" מתחיל את הסיפור שלו עם פוקוס על האב, ולאט לאט מעביר את מרכז הכובד שלו אל הבת המתבגרת. ואביגיל קובארי, בתפקיד הראשי, ובהדרכתה הרגישה של ציביה ברקאי, מאוד מרגשת בדרך ההדרגתית והטוטאלית שבה היא חווה אהבה. בחלק הזה של הסיפור, "פרה אדומה" מתגלה כסרט מאוד להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2018: נערה

(שם הסרט במקור: Girl)

זה סרט מתסכל. יש בו את כל החומרים להיות סרט מרתק. רק אין בו סרט.

בגדול, מדובר על סיפור התבגרותה של לארה, הנערה משם הסרט. למעשה, היא נער בתהליך שינוי מין. והיא רקדנית בבית ספר יוקרתי לריקוד. וזהו.

צריך לומר מראש: עבודת הצילום בסרט מאוד מרשימה. חלק גדול מהסרט נראה בכלל דוקומנטרי. פראנק ואן דר אדן הצלם מצליח לעקוב אחרי הריקוד שלה בתנועה וכל הזמן לשמור אותה במרכז הפריים ומקרוב . אופרציה שכזאת היא דבר קשה מאוד לעשות, אבל אדן נשאר קרוב לנערה כל הזמן. יש כאן נערה מאוד מחויבת לזהותה הנשית, ומאוד מחויבת לריקוד. וזה ברור ומאוד מרשים.

אבל "נערה" הוא סרט בלי קונפליקטים. בלי דרמה. יש ללארה אח קטן ואבא. האבא מאוד תומך בכל תהליך שינוי המין, הולך איתה לרופאים, שומר עליה, מגונן עליה, דואג לה, אוהב אותה. האח הקטן לא מתעסק בזה בכלל. אז איפה פה הבעיה?

בבית הספר, על פי רוב, אף אחד לא ממש מתעסק ב להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2018: כאן ועכשיו

יש סרטים שכבר מהסצינה הראשונה אני יודע שאני אוהב אותם. "כאן ועכשיו" הוא אחד מאלו. בסצינה הראשונה חבורה של אנשים מתעסקים בצביעת גרפיטי. המילים שהם כותבים הן "אין עתיד". ועל זה הסרט.

את רומן שומונוב הכרתי כשראיתי את סרטו הקודם, הדוקומנטרי הנהדר "החולמים מבבילון". "כאן ועכשיו" הוא סוג של פיתוח תסריטאי של אותו מילייה תרבותי לכדי סרט דרמטי באורך מלא. שם, כמו גם כאן, שומונוב עובד בשילוב מלהיב של אנרגיה סוחפת ורגישות גדולה למצבם הרעוע של האינדיבידואלים שמרכיבים את הלהקה שבמרכז הסיפור.

והמסקנה של הסרט עצובה. כי אכן אין עתיד. הגבר שבמרכז הסיפור הוא איש טוב. היחסים עם אחותו הקטנה, המתוארים כאן בפרוטרוט ובאהבה גדולה, רק מדגישים עד כמה מחויב הגיבור הראשי לחיים מצפוניים, מספקים, ערכיים, אוהבים. הוא בכלל לא בעניין של פשע וסמים. כל מה שהוא רוצה זה קצת אוכל, קצת עבודה, וקצת זמן כדי להיפגש עם החברים ולשיר איתם ביחד. אבל התסריט החכם ששומונוב כתב עם אלכסנדר פלבניק נותן לגיבור הראשי סטירה אחרי סטירה אחרי סטירה. אם זה נסיבות החיים בלתי נמנעות, או הגזענות של החברה הישראלית, או סתם רוע לב – "אין עתיד" מתעד צלילה חופשית בלתי נמנעת של איש טוב אל תוך תהום.

והחברים – שומונוב טוב מאוד בתיאור האינטראקציה בין החברים. כמעט כל הסרט להמשיך לקרוא