פסטיבל ירושלים 2018: כאן ועכשיו

יש סרטים שכבר מהסצינה הראשונה אני יודע שאני אוהב אותם. "כאן ועכשיו" הוא אחד מאלו. בסצינה הראשונה חבורה של אנשים מתעסקים בצביעת גרפיטי. המילים שהם כותבים הן "אין עתיד". ועל זה הסרט.

את רומן שומונוב הכרתי כשראיתי את סרטו הקודם, הדוקומנטרי הנהדר "החולמים מבבילון". "כאן ועכשיו" הוא סוג של פיתוח תסריטאי של אותו מילייה תרבותי לכדי סרט דרמטי באורך מלא. שם, כמו גם כאן, שומונוב עובד בשילוב מלהיב של אנרגיה סוחפת ורגישות גדולה למצבם הרעוע של האינדיבידואלים שמרכיבים את הלהקה שבמרכז הסיפור.

והמסקנה של הסרט עצובה. כי אכן אין עתיד. הגבר שבמרכז הסיפור הוא איש טוב. היחסים עם אחותו הקטנה, המתוארים כאן בפרוטרוט ובאהבה גדולה, רק מדגישים עד כמה מחויב הגיבור הראשי לחיים מצפוניים, מספקים, ערכיים, אוהבים. הוא בכלל לא בעניין של פשע וסמים. כל מה שהוא רוצה זה קצת אוכל, קצת עבודה, וקצת זמן כדי להיפגש עם החברים ולשיר איתם ביחד. אבל התסריט החכם ששומונוב כתב עם אלכסנדר פלבניק נותן לגיבור הראשי סטירה אחרי סטירה אחרי סטירה. אם זה נסיבות החיים בלתי נמנעות, או הגזענות של החברה הישראלית, או סתם רוע לב – "אין עתיד" מתעד צלילה חופשית בלתי נמנעת של איש טוב אל תוך תהום.

והחברים – שומונוב טוב מאוד בתיאור האינטראקציה בין החברים. כמעט כל הסרט דובר רוסית, אבל זה לא רק עניין של שפה. זה גם עניין של ג'סטות. של הדרך המיוחדת שבהם הם מברכים זה את זה לשלום. של ההרגשה של האהבה הגדולה של איש לרעהו. הם אולי לא מאותו מקום במקור, אבל הם באמת דואגים אחד לשני, והכל בתסריט ובמשחק הכל כך אמין ומלהיב של כל אחד לחוד, ושל כולם ביחד. שומונוב אפילו עשה חסד עם אחד, זורה קרטולישבילי, שגיליתי לפני כמה שנים ב"פנתר לבן" של דני רייספלד, והזורה הזה מקבל שתי הזדמנויות במהלך הסרט לבצע מונולוג מרגש, והוא לוקח את ההזדמנויות האלו ומנצל אותן, מוכיח שיש כאן כתיבה מצוינת וביצוע נהדר המבטא את הרגשת האין אונים הזאת.

וצריך לומר גם מילה טובה על הצילום. זיו ברקוביץ' מקשיב להלמות הלב של הגיבורים, מוסיף המון אנרגיה ומונע מהסרט לשקוע לתוך יאוש. מדובר בחבר'ה צעירים המנסים לשרוד בעולם קשה, ומנסים גם להביע את עצמם. בתנועה. בשירה. בראפ. וברקוביץ' יודע לבנות עולם של צבעים, של תנועה שמרגישה את הנשמה של הגיבורים, ושל זויות צילום שמסתכלות על אשדוד כעל המקום הזה מהקומה ה-35 שהם לעולם לא יגיעו אליו ("הקומה ה-35" היא חלק מדיאלוג חשוב בסרט שמוכיח את הכתיבה המצוינת של התסריט).

בהבדל מ"החולמים מבבילון", המעקב אחרי ההכנות לתחרות חסר בסרט הזה, ומלבד האנרגיה של הצילום ושל האנשים עצמם, האלמנט התסריטאי הזה היה יכול להוסיף לחץ תסריטאי שהיה מביא את הדרמה לפיצוץ עוצמתי. זה מעט חסר, אבל גם כך יש כאן כמה סצינות דרמטיות עם אפקט לא קטן. חבל לי רק שהסרט מסתיים לטעמי סצינה אחת לפני הסוף. חסר לי הקתרזיס של הלהקה הזאת, שלא חייבת לזכות בתחרות, אבל חייבת להביע את עצמה, לזעוק את כאבה. סוף הסרט כמו שהוא משאיר אותי קצת באוויר.

ועם זאת, "כאן ועכשיו" הוא יצירה שלמה, אנרגטית וגם רגישה, עם הרבה לב, ועם זעם חרישי שאין לו דרך יציאה. סרט חכם ויפה, שמח בצבעים, קצבי במוסיקה, אבל עצוב בפנים. ורומן שומונוב יודע איך להראות את זה, כמו גם להרגיש את זה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s