פסטיבל ירושלים 2018: פרה אדומה

על שתי רגליים עומד הסרט הזה. אחת מהן יפהפיה ומרגשת. לשניה פחות התחברתי.

צריך להבין שאני תל אביבי. חילוני. רחוק מאוד מהשקפת העולם של האנשים שתומכים בשלטון הנוכחי בישראל. והעולם שציביה ברקאי חושפת ב"פרה אדומה" הוא עולם מאוד קיצוני בעיניי. מסוכן. פסיכופטי אפילו. ואני מאוד רוצה לנסות להבין את הרציונל מאחורי מה שנראה לי טירוף. יש בסרט הזה נאומים על זכותו הבלעדית של העם היהודי על ארץ ישראל, ואפילו על הצורך להחזיר את דין רודף לתוקף, גם אחרי רצח רבין. מבחינתי אנשים כאלו מסיתים לרצח, אבל אלו הם גיבורי המקום שבתוכו פועלת הנערה שבמרכז הסיפור, ומאוד רציתי לנסות להבין מה גורם לאדם להגיע לקיצוניות כל כך מוחלטת, לאמונה כל כך עיוורת באלהים עד שהיא מדריכה אותו לתורה כל כך רצחנית. גל תורן, בתפקיד האב, מצוין בעיניי, כי הבחירה שלו כשחקן היא דווקא להוריד טונים. לא לגלם את האיש הזה כפסיכופט אנרגטי וחדור שליחות, אלא להיפך, כאדם נעים הליכות, שקט, רגוע. עם זאת, לגל תורן, כפי שהוכיח בעבר, יש כריזמה סוחפת, והיא נוכחת גם כאן. בסרט הוא מנהיג של קבוצה קיצונית, מדריך אנשים מהיישוב שלו בדיני הלכה, מחדיר בהם רצון ללכת אחריו, והוא עושה את זה דווקא בשקט וברוגע שמחרידים אפילו יותר. ועדיין, "פרה אדומה" לא מצליח להסביר לי את הבחירה הכל כך שטנית הזו בעיניי, לא מצליח לקרב אותי לאנשים האלו ולהגיון הרגשי שמניע אותם.

ומצד שני, יש את סיפור האהבה שמוביל את הסרט. "פרה אדומה" מתחיל את הסיפור שלו עם פוקוס על האב, ולאט לאט מעביר את מרכז הכובד שלו אל הבת המתבגרת. ואביגיל קובארי, בתפקיד הראשי, ובהדרכתה הרגישה של ציביה ברקאי, מאוד מרגשת בדרך ההדרגתית והטוטאלית שבה היא חווה אהבה. בחלק הזה של הסיפור, "פרה אדומה" מתגלה כסרט מאוד חושני, החוקר את המיניות המתעוררת של אשה צעירה. סיפור אהבה רגיש ויפהפה של בחורה שמתאהבת בבחורה אחרת. ההבנה שזה לא מקובל בסביבה שלה, אבל ההליכה אחרי צו הלב, ויותר מזה – צו הגוף. כשהיא אומרת בסרט "כל הגוף שלי בוער", אני הרגשתי את זה ביחד איתה. ברקאי, ביחד עם הצלם שלה (ובן זוגה בחיים, מסתבר), בועז יהונתן יעקב, יצרו כאן סרט שיודע לרדת לפרטי פרטים של סיפור אהבה עצומת רגשות, ומשיכה מינית חזקה מאוד, ועם זאת, הזוג ברקאי-יעקב ידעו לעצב את סרטם ללא גלישה למציצנות או לפורנוגרפיה. עיצוב חקירת המיניות בסרט הזה מכבד את הדמויות, את הרגשות, את השחקניות, ואכן יש סצינות מיניות בסרט, אבל הן מצולמות, משוחקות, ומבוימות בטעם, והרגש החזק, כמו גם הרגשת המשיכה הפיסית-מינית הופכת עבורי, הצופה באולם, למוחשית מאוד.

וכך, כשהאהבה נשברת, גם הלב שלי נשבר. סצינת הטבילה של הגיבורה הראשית שוברת לב במיוחד בחלק הזה של הסרט. חבל אולי שסיפור הרקע של מושא האהבה (מורן רוזנבלט, בהופעה שקטה ויפה) לא מפותח מספיק (היא ממש אומרת בסרט: את לא מכירה אותי), אבל אולי טוב שזה נחתך בעריכה, כדי לפקס את הסיפור בגיבורה ובמה שעובר עליה.

ועם זאת, נדמה לי שהסרט נגמר במקום לא נכון, קצת משאיר אותי באויר. הגיבורה הראשית עשתה בחירה ברורה בנוגע לסביבה הדתית קיצונית של אביה, אבל לא סביר שהאב ישב בשקט, ולרגל הזאת אמור להיות עוד המשך. וסיפור האהבה השבור הזה – גם לזה אמור להיות עוד המשך. במקום זה הגיבורה מקשיבה לערב שירה, ו…כותרות סיום. איכשהו ייחלתי לעוד כמה דקות עם הגיבורה שבורת הלב שלי – למצוא את האהובה שלה, או למצוא אהבה חדשה, משהו שיסגור לי את הסיפור הזה בסוף החלטי.

כך יוצא ש"פרה אדומה" הוא סרט מרגש מאוד ויפהפה, ועם זאת, לא שלם מספיק.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s