פסטיבל ירושלים 2018: גאולה

קשה. בדרך כלל, אחרי צפיה בסרט, אני פחות או יותר יודע מה אני רוצה לומר עליו. איפה הנקודות החזקות שלו, ואיפה החלשות. ואז אני מוצא זמן לשבת ולנסח את המחשבות שלי. אבל במקרה של "גאולה" זה קשה. מאוד קשה.

כי הרגש. הו, הרגש. נכון, מבט חטוף בתקציר, והישראלי המצוי יאמר שזה סרט 'כבד', אבל זה לאו דווקא ככה. נכון, מזמן לא פרצו ממני דמעות באולם קולנוע כמו במהלך הצפיה ב"גאולה", אבל זה בעיקר בגלל שהסרט הזה עשוי במיומנות כל כך מופלאה, והמחט הרגשית עולה ויורדת כאן בדיוק של אמן בשיא כושרו.

אז איך אני יכול לכתוב על סרט שכזה? הרי הביקורת הכי טובה, בעצם, היא לומר משהו כמו "התרגשתי. מאוד התרגשתי. בכיתי. לכו תבכו גם אתם". אבל אני גם צריך איכשהו לנסות להסביר למה. כי הרי גם הטלנובלות מהסוג הכי נחות מתעסקות בלגרום לנו לבכות. יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב מתעסקים באהבה אנושית אינסופית.

נתחיל מהסוף – אני כבר שומע מאנשים במילייה שלי את התלונה – עוד סרט על חרדים/ דתיים/ חוזרים בתשובה. אני אומר – לא. זה סרט על אנשים. כמוני. כמוך. יש כאלו שהם דתיים. כמו שהילדה אומרת בסרט – יש כל מיני סוגי כשרות. יש כל מני סוגי אנשים. לא בידי נתונה הזכות לתת להם הכשר. דתיים, חילונים, מאמינים, אפיקורסים – לכולם מגיע מקום על פני האדמה. לכולם מגיעה אהבה. אוזן קשבת. יחס. חסד.

וזאת ה"גאולה". איש אחד דתי – לא שפר עליו גורלו. בת זוגו עברה מהעולם בגלל מחלה. עכשיו ילדתו הקטנה סובלת מאותם מכאובים. לראות את האהבה הגדולה של האב לביתו, ואח"כ לראות את הילדה מורידה את הפאה ונשארת קירחת בגלל ההקרנות – שובר את הלב…החיים קשים, אבל מנסים לעשות מה שיכולים תחת השגחת השם. ומה שיכולים הוא להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2018: אין בתולות בקריות

אז מה עם קצת דמיון בחיים? קצת חלומות, רסיסי התלהבות ששולפים אותי מהמציאות היומיומית המדכאת. קצת אמנות, קצת שירה, קצת קולנוע.

קצת אהבה.

"אין בתולות בקריות" הוא לא סרט מושלם, אבל הוא מקסים. שעה וחצי שמזריקות רגעים קטנים של קסם אל תוך מציאות אפורה ומדכאת. סרט עם הרבה מחשבה, עם הרבה לב, ועם הרבה כשרון. כי הנה יש לנו מקום ליד הים. קרית ים. מקום להמשיך לקרוא