פסטיבל ירושלים 2018: אין בתולות בקריות

אז מה עם קצת דמיון בחיים? קצת חלומות, רסיסי התלהבות ששולפים אותי מהמציאות היומיומית המדכאת. קצת אמנות, קצת שירה, קצת קולנוע.

קצת אהבה.

"אין בתולות בקריות" הוא לא סרט מושלם, אבל הוא מקסים. שעה וחצי שמזריקות רגעים קטנים של קסם אל תוך מציאות אפורה ומדכאת. סרט עם הרבה מחשבה, עם הרבה לב, ועם הרבה כשרון. כי הנה יש לנו מקום ליד הים. קרית ים. מקום עזוב, עלוב, שהאנשים בו חסרי כל תקווה. חלקם חיים בנוסטלגיה לעבר, אחרים, כמאמר פוגי, פשוט מעבירים את הזמן כדי לפנות מקום לעוד זמן. וזהו. והנה מגיע למקום איש זר מתל אביב הגדולה. עיר החלומות. "אני רוצה לנסוע לתל-אביב" – אומרת הקרית-ימית. מה יש לך לחפש שם? אומר התל אביבי. בתל אביב הולכים לאיבוד. ואת ה"איבוד" הזה הוא מביא לקרית ים. סיפור בדיה (שאולי הוא לא בדיה) על בתולת ים שנמצאת או לא נמצאת בים של קרית ים (יש הרבה ים בסרט הזה. למעשה אני חושב שאין כמעט סצינה אחת בסרט הזה שהים לא נוכח בה), וכל המקום העלוב והעזוב הזה מתעורר לתחיה.

ג'וי ריגר מובילה את האנרגיה כאן, ובעזרת יבגניה דודינה המצוינת, שמחזיקה את הגוף שלה בצורה נפלאה, נואשת מצד אחד, ועדיין יש בה רוח מלחמה מצד שני, ובעזרת הדיאלוגים הנפלאים שנכתבו כאן, הסרט הזה מגיש כמה רגעי פינג-פונג חדים ומאוד משעשעים, ולצידם כמה רגעים מרגשים ויפהפיים, באדיבות הקסם הדק שהסרט הזה מביא אל תוך המציאות האפורה.

יכול להיות שלצד גלריית הדמויות המשעשעות, החמות, והאנושיות שממלאות את הסרט (וכולן משוחקות נהדר – צריך לציין גם את רמי הויברגר, טוב כתמיד, וולדימיר פרידמן, גם הוא עם הגשה חדה ומדויקת של טקסט מצחיק-עצוב), יכול להיות שהיה צריך למלא את הפריים עם עוד קצת "סביבה". היו רגעים בסרט שהרגשתי כאילו הכל מבוים מדי. כאילו הכל נבנה באולפן ואין מספיק חיים בעיר הזאת מלבד הדמויות שמשתתפות באופן ישיר בסצינה. אין בכלל אנשים בקרית ים מלבד ה-10-15 אנשים שמשתתפים באופן פעיל בסרט הזה. משהו הרגיש לי כאן קצת מלאכותי מדי. והעריכה של הסרט קצת מקרטעת, לא מערבבת מספיק טוב את הדמויות (הצעירים שממלאים את הסצינה הראשונה בסרט נשכחים מיד לאחר מכן, וכמעט לא נראים אח"כ, למשל).

ועדיין, כתיבת הדיאלוגים המאוד מצחיקה, ההגשה של הטקסט ע"י משחק מצוין של הקאסט (אה, כמובן, שכחתי גם את מיכאל אלוני, גם הוא נהדר), ובעיקר הרבה מחשבה מאחורי התסריט, הרבה לב וכוונה שהושקעה כאן בהבאת הדמיון, האהבה האנושית, הזיק שנותן לנו רצון לחיות, גם למקום העזוב והעלוב שהוא החיים שלנו – הכל מצטרף ביחד לסרט שהוא אולי לא מושלם, אבל הוא חוויה מתוקה ונעימה מאוד.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s