שרוכים: הביקורת

זה סרט של אנשים מקצוענים. סרט של אנשי קולנוע שעשו כבר קילומטראז' לא קטן, והם יודעים את העבודה. הם עברו הצלחות וכשלונות, יש להם נסיון, ויש להם את הידע. וזה גם החסרון של הסרט הזה, אבל בעיקר היתרון.

כי בכניסה להקרנה די חששתי. קראתי את התקציר וחשבתי שאני נכנס לתוך סרט שדופק בראש עם פטישי יגון של 5 קילו. סיפור עצוב על גבר לא צעיר במיוחד ולא בריא במיוחד שבעקבות נסיבות לא צפויות מוצא את עצמו מטפל בגבר צעיר יותר עם פיגור שכלי, שהוא, במקרה, הבן שלו, אותו הוא לא ראה הרבה שנים. סרט "שמח", על פני השטח, עם אינספור הזדמנויות לדחוף בכוח את הראש שלי לתוך הדרמה המאולצת ואפילו הנצלנית. אז זהו, שלא.הנסיון הרב של ינקול גולדווסר מאחורי המצלמה, ושל האדמו"ר דבל'ה גליקמן בתפקיד הראשי יוצרים כאן סרט עם גישה נטורליסטית שמהר מאוד מבטלת את החשש שלי. הוא גראז'ניק. עובד קשה יומיום. הוא חי לבד, ויש לו שגרה קבועה של אדם שכבר לא תצליח לשנות אותו. וגליקמן את גולדווסר יוצרים כאן סרט שהוא אולי טעון ומסובך על פניו, אבל למעשה הוא פשוט. סך הכל אבא ובן שמתאחדים אחרי הרבה שנים שלא נפגשו, ולומדים להכיר אחד את השני מחדש. ולבן יש מגבלה – יש לו פיגור שכלי (או, כפי שמקפידים לומר בסרט – הוא בעל צרכים מיוחדים).

אני בכוונה מ להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

אוסקר שפה זרה 2019: מקבץ ראשון

הנה מגיעה התקופה הזו של השנה. התקופה שבה כל מדינות העולם נושאות עיניים לפרס היוקרתי של האוסקר לסרטים בשפה שאינה אנגלית. כמו כל שנה אני מנסה לעקוב אחרי הצטברות הסרטים ברשימה במקבצים של כעשרה סרטים כל אחד (הכמות הכללית מגיעה ל-80-90 סרטים של מדינות שונות). חלק מהסרטים מגיעים לישראל בצורות שונות, ולפעמים הם ממש מעניינים. הרשימה הזו היא עוד דרך להתוודע לסרטים הבולטים בקולנוע העולמי בתקופה הנוכחית.

אז הנה הם, עשרת הסרטים הראשונים שהתייצבו על קו הזינוק במירוץ לאוסקר. בתפריט: כמה מהסרטים הבולטים במפת הקולנוע העולמית של השנה. אני רק לא בטוח שבאמת יש להם סיכוי באוסקר האמריקאי. ויש גם כמה קטנים שאולי יפתיעו. כתמיד, הלינק בשם הסרט מוביל אל הטריילר הרלוונטי:

יפן: המשפחה שלי (万引き家族) – קורה אדה הירוקאזו

ראשית, לגבי השם: בכל העולם, הסרט הזה מוכר בשם Shoplifters. בישראל הסרט יוקרן תחת השם "המשפחה שלי". השם היפני המקורי הוא "משפחת הגנבים". וכולם שמחים.

עד לפני 20 שנה בערך, הבמאי היפני המוביל היה להמשיך לקרוא

משודרג: הביקורת

(שם הסרט במקור: Upgrade)

סרטו החדש של היוצר שעומד מאחורי סדרת סרטי "המסור" וסדרת "הרוע שבפנים" (Insidious). לא נשמע כמו הדבר הראשון שאני אקפוץ עליו בקולנוע. או אפילו לא האחרון. יותר סביר שאני אדלג עליו. איכשהו היה נדמה לי שיש כאן משהו שונה. צדקתי. "משודרג" הוא סרט מתח מרתק, חכם, אלים, מתפוצץ מכשרון, ועם דיון אינטלנגטי למדי במהות הטכנולוגיה.

אז ההתקדמות המדעית, היא כאן כדי לעזור לאנושות, הלא כן? רובוטים, חידושים רפואיים, פלאפונים, בתים חכמים, מכוניות חכמות, האפשרות לתת פקודות למכונות רק בקולנו – הכל כאן כדי לעשות את החיים שלנו קלים יותר. הגיוני. מה שאנחנו לא רואים הוא איך בעצם הטכנולוגיה משתלטת על חיינו. איך אנחנו מכוונים את כל מה שאנחנו עושים כדי להתאים את עצמנו למסגרות חדישות. אז זה רק עוזר לחיים שלנו, או שזה בעצם משתלט עלינו?

"משודרג" הוא דיון מתמשך בשאלות המסקרנות של החיים שלנו כאן ועכשיו. אמנם הסרט מתרחש בעולם עתידני, שיש בו מכונית שנוהגת בעצמה עד הבית, ומדברת איתך תוך כדי, אבל הסרט הזה יודע להמשיך לקרוא

כל מה שתרצה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Tutto Quello Che Vuoi)

חוויה קצת משונה היתה לי הצפיה בסרט הזה. מצד אחד, הלכתי לסרט עם ציפיות מינימליות. הרי מדובר בסוג של סרט נוסחתי, סיפור על קשר בין בחור צעיר לבין איש מבוגר. במהלך הקשר הזה ילמד הנער משהו יקר ערך על החיים. פפפ…היו כבר לא מעט סרטים כאלו, ושום דבר ממה שמעתי על הסרט הזה לא גרם לי להאמין שמדובר בסוג של רענון לנוסחה ישנה. ויותר מכך: מצפיה בסרט מתברר שבאמת אין בו יותר מדי שאר רוח, ומה שחשבתי שאני הולך לקבל הוא אכן עיקר הסרט. ומצד שני, כשמגיעים לסוף הסרט, יש בו בכל זאת משהו. סוג של רגש בכל זאת עובר שם, מהמסך אל הנשמה שלי. משהו בכל זאת עובד בסרט הזה, למרות הכל.

אני יכול לבוא בלא מעט טענות לסרט הזה: הרי יש כאן הנחת היסודות לסיפור הזה, אבל היסודות רעועים. בתחילת הסרט יש סצינה מאוד אינטנסיבית של אהבה בין הגיבור הצעיר לבין אמא של אחד מהחברים שלו. יש כאן תשוקה סוערת, ו…הסיפור הזה נזנח כמעט לחלוטין במהלך כל הסרט. יש בעיות בבית. האבא מסתובב עם אשה צעירה יותר, וזרה (האמא נפטרה מזמן). יש כאן חומר לדרמה משפחתית סוערת. האבא הוא שמציע את העבודה הזמנית הזו, לטפל באיש המבוגר הזה, ו…גם את האבא הזה כמעט ולא רואים בהמשך הסרט. ויש בחורה נוספת, וגם היא מופיעה רק מעט.

ובכלל, גיבור הסרט, בשיתוף עם חבריו הבטלנים, הם לא ממש להמשיך לקרוא

הורדוס איילנד: הביקורת

ושוב, כמיטב המסורת, הפוסטים שלי על סרטים שאני לא אוהב קצרים באופן משמעותי מביקורות על סרטים שאני אוהב יותר. אז הנה כ-250 מילה על סרט איום ונורא:

אוי ואבוי

אפרים קישון מתהפך בקברו. ואני מאמין שגם מהקבר הוא יכול היה לכתוב את הסרט הזה טוב יותר. כי

אוי ואבוי

לא להאמין כמה הסרט הזה רע. יש כאן דווקא הנחת יסוד מדליקה (וטריילר משעשע, הסיבה העיקרית שהלכתי לראות את הדבר הזה). יש כאן רעיון קישונאי קלאסי: הדרך היחידה לשרוד את ג'ונגל החיים הישראלי היא קומבינה על קומבינה על קומבינה. יופי. עכשיו צריך לשבת ולכתוב את הרעיון הזה. לא מספיק שיש סיטואציה. צריך דמויות, וסיפור, ו להמשיך לקרוא

טרנזיט: הביקורת

(שם הסרט במקור: Transit)

כמה שאני אוהב את הבמאי הזה. כריסטיאן פצולד. במאי גרמני אלגנטי מאין כמותו, אינטליגנט, שסרטיו הם גם קולנוע מאופק, אבל גם מרגש, ובבסיס סרטיו תמיד אמירה על העולם. והפעם, "טרנזיט" הוא אולי יותר סרט אוירה מאשר סרט סיפור, ויש בו קצת בטן רכה, אבל עלי הוא עובד. מרגש, חכם, מרתק.בכלל, הרגשתי ש"טרנזיט" הוא אולי סרט גרמני הדובר גרמנית וצרפתית, אבל באיזשהו מקום הוא סוג של נבואת זעם על המצב בישראל בעוד שנים בודדות, אם השלטון הנוכחי ימשך (או שאולי מדובר בצילום מצב כבר עכשיו). נכון, יש כאן רמיזות לנאציזם (כי גרמניה וזה), אבל זה גם כוחו של הסרט הזה – הוא לא ספיציפי, ולכן גם פתוח לפרשנות. הסיפור, הרי, הוא סוג של וריאציה על "קזבלנקה" (עם אלמנט אחד קריטי בנראטיב שהוא ממש העתקה/ מחווה לאותו סרט קאנוני) – בעיר חוף אחת (שם קזבלנקה, כאן מרסיי), תחת שלטון פאשיסטי (שם הנאצים, כאן לא מוגדר), גיבור הסרט מתחבא מרודפיו בעודו מנסה לארגן לעצמו ויזת מעבר לעולם החופשי שמעבר לים. פצולד מצליח לתאר היטב את תחושת המחנק, הרדיפה שחש גיבור הסרט. כבר בסצינה הראשונה נפתחת ונסגרת הדלת כמה פעמים, מכניסה לתוך בית הקפה רמות משתנות של הסירנות המאיימות. הסכנה באויר כל הזמן.

ובינתיים, עד שיגיע יום השחרור, היום שבו יפליג מכאן, יוצר גיבור הסרט להמשיך לקרוא

המסע המופלא של הפקיר: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Extraordinary Journey of the Fakir)

לפני כמה שנים גיליתי במאי קומי מסקרן. קן סקוט, במאי מקנדה, הביא לנו קומדיה מקורית, מצחיקה מאוד, ועם הרבה לב. קראו לה "סטארבק" (הנה הביקורת שלי מאז). לא רק אני גיליתי את הבמאי הזה. גם הוליווד גילתה אותו. המכונה האמריקאית מיד זימנה את סקוט לעשות רימייק באנגלית לסרט הקנדי דובר הצרפתית של עצמו (הסרט היה הצלחה לא קטנה, אבל למה שאני אראה רימייק אמריקאי של מכונה הוליוודית לסרט שכבר במקור היה מקסים, וסביר להניח שהאמריקאים רק הרסו?), ואז הוא עשה עוד אחד שמעט מאוד ראו. עכשיו סקוט חוזר לנסות לשחזר את הקסם, בסרט חובק עולם. קומדיה טובת לב שמתחילה בהודו, נוסעת לפריז, לונדון, איטליה, חזרה לצרפת, וחזרה להודו. הכל יושב שם במקום. הכל מוכן להתלהבות מחודשת מכשרונו של סקוט.

וזה לא בא.

כן, הסרט הזה על הפקיר הוא אכזבה גדולה בשבילי. הדבר העיקרי שחסר בו הוא דופק. שמחת חיים. אנרגיה. סקוט עדיין מגיע עם המון רעיונות קומיים חביבים, אבל הביצוע חסר את ה להמשיך לקרוא