הנסיון הרב של ינקול גולדווסר מאחורי המצלמה, ושל האדמו"ר דבל'ה גליקמן בתפקיד הראשי יוצרים כאן סרט עם גישה נטורליסטית שמהר מאוד מבטלת את החשש שלי. הוא גראז'ניק. עובד קשה יומיום. הוא חי לבד, ויש לו שגרה קבועה של אדם שכבר לא תצליח לשנות אותו. וגליקמן את גולדווסר יוצרים כאן סרט שהוא אולי טעון ומסובך על פניו, אבל למעשה הוא פשוט. סך הכל אבא ובן שמתאחדים אחרי הרבה שנים שלא נפגשו, ולומדים להכיר אחד את השני מחדש. ולבן יש מגבלה – יש לו פיגור שכלי (או, כפי שמקפידים לומר בסרט – הוא בעל צרכים מיוחדים).
"משודרג" הוא דיון מתמשך בשאלות המסקרנות של החיים שלנו כאן ועכשיו. אמנם הסרט מתרחש בעולם עתידני, שיש בו מכונית שנוהגת בעצמה עד הבית, ומדברת איתך תוך כדי, אבל הסרט הזה יודע להמשיך לקרוא 
אני יכול לבוא בלא מעט טענות לסרט הזה: הרי יש כאן הנחת היסודות לסיפור הזה, אבל היסודות רעועים. בתחילת הסרט יש סצינה מאוד אינטנסיבית של אהבה בין הגיבור הצעיר לבין אמא של אחד מהחברים שלו. יש כאן תשוקה סוערת, ו…הסיפור הזה נזנח כמעט לחלוטין במהלך כל הסרט. יש בעיות בבית. האבא מסתובב עם אשה צעירה יותר, וזרה (האמא נפטרה מזמן). יש כאן חומר לדרמה משפחתית סוערת. האבא הוא שמציע את העבודה הזמנית הזו, לטפל באיש המבוגר הזה, ו…גם את האבא הזה כמעט ולא רואים בהמשך הסרט. ויש בחורה נוספת, וגם היא מופיעה רק מעט.
לא להאמין כמה הסרט הזה רע. יש כאן דווקא הנחת יסוד מדליקה (וטריילר משעשע, הסיבה העיקרית שהלכתי לראות את הדבר הזה). יש כאן רעיון קישונאי קלאסי: הדרך היחידה לשרוד את ג'ונגל החיים הישראלי היא קומבינה על קומבינה על קומבינה. יופי. עכשיו צריך לשבת ולכתוב את הרעיון הזה. לא מספיק שיש סיטואציה. צריך דמויות, וסיפור, ו להמשיך לקרוא 
בכלל, הרגשתי ש"טרנזיט" הוא אולי סרט גרמני הדובר גרמנית וצרפתית, אבל באיזשהו מקום הוא סוג של נבואת זעם על המצב בישראל בעוד שנים בודדות, אם השלטון הנוכחי ימשך (או שאולי מדובר בצילום מצב כבר עכשיו). נכון, יש כאן רמיזות לנאציזם (כי גרמניה וזה), אבל זה גם כוחו של הסרט הזה – הוא לא ספיציפי, ולכן גם פתוח לפרשנות. הסיפור, הרי, הוא סוג של וריאציה על "קזבלנקה" (עם אלמנט אחד קריטי בנראטיב שהוא ממש העתקה/ מחווה לאותו סרט קאנוני) – בעיר חוף אחת (שם קזבלנקה, כאן מרסיי), תחת שלטון פאשיסטי (שם הנאצים, כאן לא מוגדר), גיבור הסרט מתחבא מרודפיו בעודו מנסה לארגן לעצמו ויזת מעבר לעולם החופשי שמעבר לים. פצולד מצליח לתאר היטב את תחושת המחנק, הרדיפה שחש גיבור הסרט. כבר בסצינה הראשונה נפתחת ונסגרת הדלת כמה פעמים, מכניסה לתוך בית הקפה רמות משתנות של הסירנות המאיימות. הסכנה באויר כל הזמן.
כן, הסרט הזה על הפקיר הוא אכזבה גדולה בשבילי. הדבר העיקרי שחסר בו הוא דופק. שמחת חיים. אנרגיה. סקוט עדיין מגיע עם המון רעיונות קומיים חביבים, אבל הביצוע חסר את ה להמשיך לקרוא 
איזו אכזבה הסרט הזה. גרובי הוא לא. קצבי הוא ממש לא. הסרט הזה ארוך מדי, עם עריכה לאה ועייפה. הרי כבר בהתחלה יש פרולוג עם אלק בולדווין המגלם איזשהו מרצה גזען. לא נראה את הדמות הזאת בהמשך הסרט. סתם פרולוג מיותר. ובעצם הסרט מתחיל עוד לפני כן, עם להמשיך לקרוא 
במהלך כל הסרט הרגשתי הרגשה מאוד חריפה של סינטטיות. משהו מבוים מדי. משהו מלאכותי מאוד. כן, יש כאן סיפור דרמטי משנה חיים. והכל מאוד נעים וחביב, כאילו לא באמת קורה כאן משהו קריטי. להשתמש בהומור על רקע סיפור רציני זה דווקא רעיון טוב, אבל כזה שיתמוך ברגש, ולא יבטל אותו. ואילו ב"קשר משפחתי" נדמה לי שבכל פעם שהסרט יכול באמת לטלטל אותי, הוא מבכר גישה ידידותית למשתמש, כדי לא לגרום חס וחלילה להלם אצל הקהל הבורגני שאמור לבוא לסרט הזה.
ווס אנדרסון כנראה לא היה מרוצה מבחירתו של טראמפ, ומהמדיניות שלו, אבל במקום להתמקד בדרמה פוליטית כמו אהרון סורקין, למשל, הוא הלך למקורות השראה קולנועיים אחרים, רחוקים מאוד. יפן. "אי הכלבים" מתרחש ביפן, ומדבר יפנית בחלק לא קטן מהסרט (כשאנדרסון מוצא דרכים יצירתיות מאוד כדי לתרגם את הנאמר בגוף הסרט – וזה חלק מהקסם הנפלא של "אי הכלבים"), כך שמצד אחד, יש כאן מחווה רגשית יפהפיה של אנדרסון למורים רוחניים בשטח הקולנוע, ומצד שני, אנדרסון הלך הפעם רחוק מאוד ממקומו של נשוא הביקורת שלו, לצד השני של העולם ממש, והריחוק הזה מאפשר לו לומר דברים בחדות ובעזות מצח אפילו, כי, היי, זה רחוק, ביפן, לא בארה"ב, מה פתאום. וחוץ מזה, זה סרט מצויר, באנימציית סטופ-מושן, ולא מדובר באנשים. בחירה שמרחיקה (לכאורה) את הסיפור מהמציאות, אבל למעשה עוזרת לאנדרסון לדבר בביקורתיות על המצב.
איתן 