פסטיבל ירושלים 2018: וויטני

(שם הסרט במקור: Whitney)

זה לא שאני חושב שוויטני יוסטון היתה הזמרת הגדולה ביותר שהיתה. אני כן מעריך אותה, ואפילו אוהב חלק מהשירים שלה (וממש שונא את הלהיט הכי גדול שלה), אבל לא באמת הייתי זקוק לסרט דוקומנטרי על החיים שלה. לא באמת הייתי זקוק לשניים כאלו. כי בדוקאביב בשנה שעברה ראיתי סרט אחד שנקרא "וויטני – להיות מי שאני". היה סרט בינוני למדי. לא באמת הייתי זקוק לעוד אחד. אבל כבר התחילו לדבר על כמה שהסרט החדש הרבה יותר טוב. דיבורים על אוסקר בשנה הבאה. וקווין מקדונלד הוא במאי בעל שם. אז הלכתי לראות שוב. לא באמת הייתי זקוק לזה.

האמת היא שכבר מהתחלה רואים שיש כאן במאי. יש התערבות בוטה בחומר המצולם ע"י עריכה אגרסיבית, ויש סיקוונסים שלמים שמכוונים למשהו רחב הרבה יותר מאשר רק פורטרט של אשה אחת. אבל הסרט הזה כל כך מבולבל. אז למה וויטני יוסטון מתה? סמים? (כנראה, אבל לא רק. ובכלל, כל פעם שהסרט מזכיר סמים, זה יותר מזכיר אווירה של מעשי קונדס של תלמידי תיכון, ולא סיפורי התמכרות קשים); שברון לב מאהבה נכזבת? (אולי גם, אבל מיניותה הנזילה של יוסטון מטופלת בסרט הזה כסיפור עסיסי ורכילותי, ולא כחלק אורגני באישיותה); האם הלחץ מהתהילה שבר אותה? (אולי גם כן, אבל גם זה לא באמת מטופל כראוי); ואולי נמאס לה מהלחצים המשפחתיים? (הורים, בעל לא יציב, אחים).

הכל בכל מכל יש כאן. עבודת תחקיר מרשימה מאוד. שילוב מעניין של ראיונות, צילום מרשים (העמדת האמא בכנסיה וצילומה בתנועה ביחד עם קולות השירה מרגשים ואפקטיבים במיוחד), אבל הסרט הזה ארוך מדי, ובעיקר מתפזר מדי. יש רגעים שנדמה לי שמקדונלד רוצה לומר משהו רחב יותר. על אמריקה. על יחסי שחורים לבנים. על העולם בכלל. אבל קטעי הארכיון מהחדשות שערוכים לתוך הסרט לא מהווים יותר מרעש רקע שקוטע לי את חוט הרגש בדרך להזדהות עם נשמה מיוסרת. ובכלל, כל האלמנטים בחייה של וויני יוסטון מתערבבים מבלי באמת לתת משקל סגולי מכריע לאף אחד מהם. כך שהשאלה למה היא מתה נשארת גם בסוף הסרט הזה לא באמת עם תשובה.

ויש גם את עניין הגילויים החדשים שבסרט הזה. אחד מהם, מרכזי, מגיע בחלק השני של הסרט. והוא כבר נתן לי הרגשה של דחיה מהמוצר הקולנועי שלפני. הסרט הזה לא מתייחס לסיפור הזה, קשה ככל שיהיה, כאל חלק אינטגרלי מחייה של יוסטון, כזה שהשפיע עליה עמוקות. מה שקורה בעצם הוא שהסרט עוצר בחריקת בלמים, הולך אחורה בזמן, ומספר לנו את החדשה המרעישה כאילו זו היתה הידיעה הכי צהובה בעיתון הכי בזוי. כאן הסרט כבר הופך להיות לא נעים לצפיה. במקום לספר לנו את זה כרונולוגית, ולתת לי להרגיש, להבין את השתלשלות מהלך החיים של יוסטון כנגזרת של אותו עניין נורא – יש כאן כמו זרקור ענק על ה"חשיפה!" מחייה של הזמרת המהוללת.

אז לא, לא ממש סבלתי במהלך הצפיה. בכל זאת, היא אכן היתה מוכשרת עם קול של זהב, הוויטני יוסטון הזאת, והיו לה חיים מעניינים (שראיתי פעמיים). רק שהסרט הזה, שהרבה אנשים מאוד מעריכים, עובר לי די מעל הראש.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s