פסטיבל ירושלים 2018: הצלילה

בחשש מאוד גדול נכנסתי להקרנה הזאת. לא שמעתי דבר על מי מהיוצרים לפני כן. לא במאים, לא שחקנים – לא מכיר, לא יודע. ובכל זאת, סרט בתחרות הרשמית של פסטיבל ירושלים. מצד אחד – החשש הגדול שלי היה שמדובר כאן בסרט חובבני, לואו-באדג'ט, מביך. מצד שני, פסטיבל ירושלים הוא פסטיבל מכובד. המעמד מחייב. לא יכול להיות שזאת תהיה הפקה ענייה (בכסף, כמו גם בכשרון).

אז לאור הציפיות הנמוכות, לאחר הצפייה ניתן לומר שמדובר בהפתעה לטובה. אמנם מדובר בסרט עם לא מעט חסרונות, אבל נתחיל מזה שזה נראה כמו סרט. הצילום מרשים מאוד, המשחק של רוב הקאסט טוב מאוד, והכי חשוב – יש כאן נסיון רציני לדיון בשאלה כבדת משקל – מה לעשות עם החיים שלנו כאן. עם האלימות המשתוללת סביבנו – האם עלינו לענות באלימות, או להימנע, ולנסות לפתור עניינים אחרת.

הנסיון לדיון הוא מכובד, רק שרגשית הוא לא ממש עובד. אני חושב ש להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל ירושלים 2018: המשפט

(שם הסרט במקור: O Processo)

הדבר האחרון שרואים בסרט הוא את המדינה עולה באש. ועל זה (אמור להיות) הסרט.

סרט דוקומנטרי מברזיל המתעד את ההליכים המשפטיים שהובילו להדחתה של הנשיאה דילמה רוסף. זה הסרט. הוא כמעט לא סוטה ימינה ושמאלה. זה כל מה שיש. הליכים משפטיים. שזה מעניין מצד אחד, כי, מסתבר, טיעון הנגד בברזיל ובישראל הוא אותו טיעון (זה נסיון לעשות הפיכה בניגוד לרצון הבוחר! – אומרים תומכי נתניהו/ רוסף), אבל מצד שני, הסרט הזה כל כך מיושב בדעתו, כל כך חסר דופק, עד שהוא מתסכל למדי.

כי הסרט אמור להיות על המדינה שעולה באש. והוא כל כך…אובייקטיבי. כל כך מיושב בדעתו. הסצינה הראשונה בסרט מראה את העם בהפגנות ובהפגנות נגד. ההפגנות סוערות, אבל אין התקרבות לפרטים שמרכיבים את ההמון. שלא כמו בישראל, אין ירידה לפרטים (שלא כמו המחאה בישראל כנגד חוק הלאום, או כנגד חוסר השיוויון בפונדקאות בין קהילת הלהט"ב לשאר האנשים – עניינים פרטניים, בברזיל זה רק בעד או נגד הדחת הנשיאה). במהלך שעתיים ורבע ארוכות יש כמה אינסרטים של הפגנות, אבל באופן כללי קולו (הלא ממוקד) של העם נזנח הצידה.

היא מאוד מתרגשת. הסרט לא. על החוברת בידה, אגב, כתוב constituçao, חוקה.

גם סעיפי האישום עצמם כלליים למדי. בהתחלת הסרט ממש מוסבר לנו מהם האישומים, ואז ה להמשיך לקרוא