פסטיבל ירושלים 2018: אופוריה

(שם הסרט במקור: Euphoria).

יש באמצע הסרט סצינה שהיא כמו משל, סיפור קצר בתוך הסרט עצמו. גיבור הסרט נמצא בפגישה עסקית עם חבר. הוא מתכוון לבנות מחנות פליטים מודרנים באבו-דאבי, והוא מבקש מחבר שלו, שמייצר אוהלים, להשתתף בפרויקט. אחיו, שמתלווה אליו לפגישה, אומר: במקום לפתור את הבעיה של הפליטים, אתה רוצה רק ליפות את המצב הקיים.

כי הסרט הוא על כסף. מה זה כסף? מה הוא נותן? האם הוא עוזר, הוא שהוא כמו סם? הרי ככל שיש לנו כסף, אנחנו רק רוצים עוד? האם כסף, בסופו של דבר, הוא דבר שמונע מאיתנו מגע עם החיים האמיתיים?

האמת שכשקראתי את התקציר ל"אופוריה", לא ממש התלהבתי ללכת לראות אותו. שני אחים מתאחדים כשאחד מהם מאובחן כחולה סופני. הו. לא בטוח שהיה לי חשק לצלול אל תהומות של יגון. אבל, מסתבר, לסרט הזה יש במאית. השחקנית ולריה גולינו החלה לאחרונה לביים. וסרטה הראשון, "דבש", היה סרט יפהפה, מאוד מרגש, ומעורר מחשבה. אז הלכתי בשביל הגולינו. ואכן, גם בסרטה השני מתגלה גולינו כבמאית מרתקת.

איש העסקים במרכז הסרט הוא איש עשיר. והסרט, בהתאם, הוא חגיגה צבעונית ישר לעין. בתים מפוארים. כל מיני מסיבות פאר, יצירות אמנות אוואנגארדיות יותר ופחות, רפרנסים ישירים יותר ופחות ליצירות אמנות קודמות (כולל סצינה המתייחסת לאי.טי.) – גולינו צובעת את המסך בחגיגה אינסופית של צבעים ומוסיקה. אבל האם כל זה לא בעצם מונע את הקשר של האנשים עם החיים עצמם? כי הנה, האח השני מאובחן כחולה. והעשיר עושה כל שביכולתו כדי להקל על חייו. יש לו כסף. הרבה כסף. והוא קונה לו כל מה שהוא רוצה. נותן לו נהג שיסיע אותו לכל מקום. הרופאים הטובים ביותר. מתנות. כל מה שהוא רוצה או לא רוצה.

וגולינו, בהיותה שחקנית בעצמה, יצרה כאן דינמיקה קבוצתית סוחפת בין כל השחקנים. שני האחים, האשה של אחד מהם, הילד, האמא (סבתא) – כל השחקנים מתנהלים במרחב שגולינו בנתה סביבם בטבעיות ובכימיה מסחררת. היו רגעים בסרט שהרגשתי שהוא קצת מתארך ללא צורך, ויש פיתול תסריטאי אחד או שניים שהיה ניתן לוותר עליהם, אבל לא היה לי כל כך אכפת, כי הדמויות האלו – הייתי יכול לבלות איתן גם יום שלם. די מהר נעשיתי חלק מהמשפחה הזאת (ובמחווה יפה, מביאה גולינו את השחקנית הראשית מסרטה הקודם גם לכאן, לתפקיד קטן ומרגש).

כבר מהתחלה מסתיר העשיר את דבר מחלתו של אחיו מכל העולם. מצד אחד, הוא משתמש בכסף כדי להנעים ככל שניתן את ימיו האחרונים של האח החולה, ומצד שני, כל הכסף שבעולם לא ירפא אותו. לא יעלים את מה שהטבע עושה. והסרט כל הזמן נע בין שני הקטבים האלו – הטוב שבהזדמנויות שהכסף מביא, והעובדה שהוא מנתק אותך בעצם מהמציאות.

ואז, בסצינה האחרונה היפהפיה, רואים את הטבע בשיא יופיו. ולא צריך כסף בשביל זה. רק יכולת הבחנה ביופי הבריאה הזאת שמסביבנו.

ובסופו של דבר, הסרט הזה הוא אולי קצת ארוך מדי, אבל יש בו יופי ויזואלי מסמא, ועם זאת הוא לא מאבד קשר רגשי עם האנשים. סרט חכם, יפהפה, ומרגש בעיניי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s