הבלתי רשמיים: הביקורת

באופן אירוני, העובדה ששרצתי בשבוע האחרון במסדרונות סינמטק ירושלים במסגרת הפסטיבל שנערך שם, היא גם הסיבה שעכבה אותי מלהגיע ולצפות בסרט הפתיחה של אותו פסטיבל. הסרט שעלה כבר להקרנות מסחריות, ורק עכשיו מצאתי את הזמן לצפות גם בו. ואחרי הצפיה, אני מוצא שאין לי הרבה מה להוסיף לרוב הביקורות שכבר התפרסמו: כן, זה בידור משובח. עשוי היטב. אבל גם: זה לא ממש סרט עמוק במיוחד. למרות שהוא דווקא מנסה.

כי אלירן מלכה הבמאי מתגלה כאן כיוצר מהוקצע, שבעצם יוצר סרט רוק'נ'רול. לרגעים היה נדמה לי שהעריכה מקשיבה לקצב המוסיקה. הקיטוע שמגיע כבר בהתחלה (כותרות הפתיחה), הקצב, הצבעים, העיצוב האמנותי, וגם הכנסת האלמנט המוסיקלי אל תוך הנראטיב עצמו (הגג המאוד מצחיק שקשור לבי-ג'יז) – הכל מכוון לסרט בידורי וזורם, והכל עשוי במקצועיות קוסמת במיוחד. סרט קיץ מושלם, שנבנה דווקא מתוך המציאות שאנחנו מכירים (ולא מתוך עולם הוליוודי מדומין). אחלה סרט.הבעיה מתחילה כשאני רוצה לקבל מהסרט הזה ערך מוסף. משהו מעבר ל'אחלה סרט'. כי יש כאן נסיון לעשות סרט רציני. לדבר על ההתחלה של ש"ס. על הגרעין הטהור שהיה שם, ועל הקלקולים שבאו אח"כ. והכל דרך סיפור של איש אחד, יעקב כהן, אדם שיצא מתוך כאב אמיתי, ואז נזרק לכלבים. הכאב הזה לא עובר בסרט, כי כל עולמו של היעקב כהן הזה לא בנוי מספיק טוב. הרי הכל מתחיל באי קבלתה של הבת לסמינר האשכנזי. מי היא הבת הזו? מה הם רצונותיה? לא ממש ברור. אני לא חושב שהיא אומרת יותר מחמש מילים בכל הסרט. היא נמצאת שם בעיקר כדי שמישהו יגיד לה: תנקי. תלכי. תבואי. תעשי. אין לה באמת זהות משל עצמה. וכך, השחקנית אור לומברוזו לא באמת מקבלת חומר לעבוד איתו. גם שיפי אלוני, האשה השניה בחייו של גיבור הסרט, היא שם בעיקר כדי לצעוק עליו, שזה נחמד ואפילו אפקטיבי כאלמנט קומי, אבל לא באמת ממלא את העולם של גיבור הסרט בתוכן עמוק במיוחד.

כל חבריו של גיבור הסרט נותנים הופעות יפות, קצביות (בעיקר יעקב כהן. השחקן), אבל אף אחד מהם לא באמת מקבל רגע מרגש, עמוק, כזה שבאמת ימלא את העולם של הספרדים בירושלים של שנות ה-80 בתוכן (וכן, גם סצינת הבי-ג'יז המאוד מצחיקה נמצאת שם יותר בשביל הדאחקה, ופחות בשביל המהות).

אז מה שנשאר הוא שולי רנד. ובאופן מפתיע אני לא ממש נסחף אחרי כל התשבוחות. כן, הדרך שבה הוא מזיז את גופו מרתקת, אפילו נפלאה, משלבת כבדות של איש שמבוזה באופן יומיומי, ונמרצות של אדם שמרגיש מחויב להילחם. אבל אופן הדיבור של רנד (כמו גם של יעקב כהן השחקן במספר סצינות) היה נדמה לי מקוטע לרגעים, כאילו הוא שכח את הטקסט תוך כדי צילומים, מנסה להיזכר, מאלתר במקום. משהו שם הרגיש לי לא משויף עד הסוף.

והכל בסופו של דבר בא לומר לי: ש"ס החזירה לספרדים את הכבוד שלהם. אבל לא הרבה מעבר לזה. יותר מ-30 שנה מאז, המצב לא הרבה יותר טוב. אבל יש כבוד. זה עובר בסרט, אבל בצורה שטוחה, חביבה, נעימה, ובידורית, ולא דרך הרגש של הדמות הזאת, יעקב כהן. הרי הוויס-אובר של הדמות הראשית שמלווה את הסרט לקוח מתוך ראיון מדומין עם חיים יבין. אבל הראיון הזה לא מופיע באמת בסרט. זה חשוב לו, אבל לא נמצא שם. "הבלתי רשמיים" הוא סרט בידורי, ואת זה הוא עושה במקצועיות מרשימה, אבל כשצריך לעצור רגע ולהקשיב לדרמה – למה לבאס את הצופים?היה אפשר ללכת לכיוון של פראנק קאפרה, שעשה בעבר סרטים על הדרך שבה פוליטיקה דורסת אנשים קטנים (למשל: "הכירו את ג'ון דו", או "מר סמית' הולך לוושינגטון"). במרכז הסרטים (העשויים היטב) של קאפרה היו האנשים. במרכז האנשים של אלירן מלכה יש בידור עשוי היטב. זה כיף, אבל זה לא באמת משאיר סימן אחרי שאני יוצא מהאולם. סרט חביב, אבל זניח לטעמי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s