אי הכלבים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Isle of Dogs)

משל. סיפור שעומד בפני עצמו, ויש בו דמויות, ומניעים, ומכשולים, וכל מה שצריך כדי שסיפור טוב יתפוס את הקהל, אבל בבסיסו יש רפרנס למשהו אחר. סמבוליות לדמויות אחרות, שחיות בעולם אחר, אולי קרוב אלינו יותר, עם שמות אחרים, אבל עם מניעים דומים. משל.

צ'רלי צ'פלין, למשל, עשה את "הדיקטטור הגדול". לדיקטטור שם קראו הינקל. זה די ברור למי הוא התייחס. ווס אנדרסון, בסרטו האחרון, מכסה את הכוונות שלו, אבל גם כאן די ברור למי הוא מתכוון. "אי הכלבים" הוא סרט הרפתקאות מרהיב, מצחיק, סוחף, מאוד מהנה, אבל בבסיסו, יש בו ביקורת נגד מדיניותו של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, כנגד מהגרים. אנדרסון גם לא חוסך ביקורת מחבריו של טראמפ (במיוחד אחד, פוטין).

ווס אנדרסון כנראה לא היה מרוצה מבחירתו של טראמפ, ומהמדיניות שלו, אבל במקום להתמקד בדרמה פוליטית כמו אהרון סורקין, למשל, הוא הלך למקורות השראה קולנועיים אחרים, רחוקים מאוד. יפן. "אי הכלבים" מתרחש ביפן, ומדבר יפנית בחלק לא קטן מהסרט (כשאנדרסון מוצא דרכים יצירתיות מאוד כדי לתרגם את הנאמר בגוף הסרט – וזה חלק מהקסם הנפלא של "אי הכלבים"), כך שמצד אחד, יש כאן מחווה רגשית יפהפיה של אנדרסון למורים רוחניים בשטח הקולנוע, ומצד שני, אנדרסון הלך הפעם רחוק מאוד ממקומו של נשוא הביקורת שלו, לצד השני של העולם ממש, והריחוק הזה מאפשר לו לומר דברים בחדות ובעזות מצח אפילו, כי, היי, זה רחוק, ביפן, לא בארה"ב, מה פתאום. וחוץ מזה, זה סרט מצויר, באנימציית סטופ-מושן, ולא מדובר באנשים. בחירה שמרחיקה (לכאורה) את הסיפור מהמציאות, אבל למעשה עוזרת לאנדרסון לדבר בביקורתיות על המצב.

הכלבים בסרט הם גיבורי הסרט, אבל הם גם הזרים. המהגרים. אלו שהאנשים מפחדים מהם. אלו שהמנהיגים מפחידים אותנו מפניהם, ומשתמשים בפחד כדי לצבור כוח פוליטי ושליטה. הזרים מוגלים למושבות סגורות, לסוג של כלא, רחוק מהעין ומהלב (רגע, זה מוכר גם מישראל, לא? או שבעצם, לא, מה פתאום, זה ביפן. וזה כלבים). הכלבים (הזרים) מביאים איתם מחלות מסוכנות לאנשים. אז הם מועברים למושבת עונשין רחוקה, לגטו (כן. גטו. הרגעים היחידים בסרט שגרמו לי להתכווץ בכסא באי נוחות הם הרפרנסים שהוא עושה לשואה). אבל יש גם לוחמי חופש. אנשים שלא נכנעים לרטוריקה הפופוליסטית של השליטים. שיש להם אידאל להחזיר את הצדק על כנו. והם יוצאים למלחמה.

והסרט הזה הוא בעת ובעונה אחת סיפור הרפתקאות מלהיב, מתובל בהרבה הומור, ובטביעת האצבע הייחודית של אנדרסון שכבר למדנו להכיר ולאהוב, וגם סיפור על המקום השחור והמדכא שאליו האנושות צועדת בימים אלו תחת הנהגתם של מנהיגים שכאלו. אנדרסון נמצא כאן בשיאו היצירתי, עם טיימינג מדויק של קומדיה, עם שליטה אבסולוטית בקצב הסיפור (כולל פלאשבקים לעבר וחזרה להווה במקומות מאוד מוגדרים), כולל פרולוג, אפילוג, מבנה נראטיבי מושלם, שהוא גם צ'יזבט על מקום שונה ואחר, וגם חומר למחשבה. סרט מהנה מאוד שהוא גם משל. כדאי לראות.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אי הכלבים: הביקורת

  1. שאלה
    איך הסרט קשור לטראמפ , כשאנדסון דיבר עליו
    בתחילת 2016

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s