קשר משפחתי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ôtez-moi d'un doute)

וזה הסרט שמעלה אצלי מחשבות על זה שאולי אני התקלקלתי. שמזכיר לי משהו שאמא שלי אמרה לי פעם, על זה שמאז שלמדתי קולנוע אני כבר לא יכול סתם להנות מסרט. הרי הכל ממש בסדר בסרט הזה: יש סיפור דרמטי מעניין, יש משחק טוב של השחקנים הראשיים, יש קצב עריכה ראוי, ויש הומור על יד הדרמה שברובו עובד. סרט מאוד נחמד, מאוד חביב ונעים. אז למה אני לא אוהב את הסרט הזה?

במהלך כל הסרט הרגשתי הרגשה מאוד חריפה של סינטטיות. משהו מבוים מדי. משהו מלאכותי מאוד. כן, יש כאן סיפור דרמטי משנה חיים. והכל מאוד נעים וחביב, כאילו לא באמת קורה כאן משהו קריטי. להשתמש בהומור על רקע סיפור רציני זה דווקא רעיון טוב, אבל כזה שיתמוך ברגש, ולא יבטל אותו. ואילו ב"קשר משפחתי" נדמה לי שבכל פעם שהסרט יכול באמת לטלטל אותי, הוא מבכר גישה ידידותית למשתמש, כדי לא לגרום חס וחלילה להלם אצל הקהל הבורגני שאמור לבוא לסרט הזה.

דוגמא: גיבור הסרט הוא חבלן מפרק פצצות. בחלק הראשון של הסרט להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת