קשר משפחתי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ôtez-moi d'un doute)

וזה הסרט שמעלה אצלי מחשבות על זה שאולי אני התקלקלתי. שמזכיר לי משהו שאמא שלי אמרה לי פעם, על זה שמאז שלמדתי קולנוע אני כבר לא יכול סתם להנות מסרט. הרי הכל ממש בסדר בסרט הזה: יש סיפור דרמטי מעניין, יש משחק טוב של השחקנים הראשיים, יש קצב עריכה ראוי, ויש הומור על יד הדרמה שברובו עובד. סרט מאוד נחמד, מאוד חביב ונעים. אז למה אני לא אוהב את הסרט הזה?

במהלך כל הסרט הרגשתי הרגשה מאוד חריפה של סינטטיות. משהו מבוים מדי. משהו מלאכותי מאוד. כן, יש כאן סיפור דרמטי משנה חיים. והכל מאוד נעים וחביב, כאילו לא באמת קורה כאן משהו קריטי. להשתמש בהומור על רקע סיפור רציני זה דווקא רעיון טוב, אבל כזה שיתמוך ברגש, ולא יבטל אותו. ואילו ב"קשר משפחתי" נדמה לי שבכל פעם שהסרט יכול באמת לטלטל אותי, הוא מבכר גישה ידידותית למשתמש, כדי לא לגרום חס וחלילה להלם אצל הקהל הבורגני שאמור לבוא לסרט הזה.

דוגמא: גיבור הסרט הוא חבלן מפרק פצצות. בחלק הראשון של הסרט יש סצינה שבה הוא נכנס לשדה מוקשים די חשוף, ויש סכנה שהוא יתפוצץ לרסיסים. נזכרתי ברפליקה מתוך "בופור" שבה נאמר שחבלן עושה רק טעות אחת בחייו. שם באמת זה קרה. כאן, בסרט הצרפתי הזה, אין בכלל תחושה של סכנה או של חרדה לגורל הדמות. המצלמה מפנה את מבטה משדה המוקשים, זזה הצידה, לא מראה מה שקורה לחבלן, מבכרת את הקליל על פני המתח והחרדה. ואז, פיצוץ. לא און קמרה, מה פתאום. מחוץ לפריים, רק כדי שלא נראה. זה סרט נחמד, לא סרט על סכנת חיים. והתגובה לזה היא בדיחות הדעת, לא דרמה כבדה. אסור לעצבן את הקהל.

ככה הבמאית הזו עובדת. היו לי הרי חששות מהסרט הזה. גם מסרטה הקודם של קרין טרדיה לא ממש התלהבתי. אבל אנשים שראו את הסרט אמרו לי: לא, תשמע, הסרט הזה הרבה יותר טוב. כדאי לך. והם צדקו. "קשר משפחתי" באמת הרבה יותר טוב מהסרט ההוא. פראנסואה דמיין (שהתפקיד הכי מפורסם שלו היה האבא של משפחת בלייה) נותן את הנשמה שלו כאן בצורה מרשימה מאוד. ססיל דה פרנס גם היא מקסימה. ושני האבות כאן, שני שחקנים נהדרים וסבלנים. רק שהבמאית לעולם תעדיף את החיוך, את הקלילות, על הרגש האמיתי. לא היה רגע אחד כאן בסרט שבאמת התרגשתי, שלא לדבר על דמעות.

אולי זה גם בגלל לבמאית הזו יש חוש איום ונורא בבחירת מוסיקה. היא חושבת שאופרה זה דבר יפה, אז יש רגעים שבהם מושמעות אריות, ואני לא מבין את הקשר בין המוסיקה לתמונה. גרוע יותר הוא הקישור הכל כך ברור מאליו בין תמונה לסאונד. ברגע של חיבוק בין אב לבת מושמע שנסון צרפתי עם המילים Ma Fille (בצרפתית: בת שלי). זה היה הרגע שתפסתי את ראשי בידי, וחשבתי: באמת? הרי זה כמו לדחוף את הרגש בכוח בשיטת הטלנובלות: אם המוסיקה באה להסביר לי במילים מפורשות את מה שהבנתי בעצמי, הרי שהתגובה הטבעית שלי היא רתיעה.

לא סרט רע, ה"קשר משפחתי" הזה, ויש בו הרבה כשרון, ואפילו סיפור לא רע בכלל, רק שלבמאית של הסרט יש פחד מעימות אמיתי עם המציאות, אז היא עושה סרט. לא הרגשתי רגע אחד של אמת ביצירה הזאת. הכל נעים וחביב ואפילו מצחיק לרגעים, אבל ללא רגע אחד של רגש אמיתי. כאילו שהסרט הזה הוא קולנוע שאמור להיות בידור זניח ונשכח מעצם קיומו, רגע קליל של נחת לפני שנחזור לחיים. את זה הוא נותן, אבל באותה נשימה הוא באמת נשכח מיד לאחר היציאה מהאולם. יש לא מעט סרטים שאני זוכר הרבה זמן אחרי שראיתי אותם. את הקשר המשפחתי הזה אני כבר שכחתי (שלא לדבר על… מה זה היה, הסרט הקודם שלה???).

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s