שחור על לבן: הביקורת

(שם הסרט במקור: BlacKKKlansman)

אני מודה שאני לא ממש שוחה חופשי ביצירה של ספייק לי. הדבר העיקרי שאני יודע עליו קשור במלחמתו הבלתי נגמרת והמיליטנטית למדי של לי בעניין זכויות השחורים. סרטו האחרון של לי זוכה לביקורות יוצאות דופן מאז הוקרן לפני כמה חודשים בפסטיבל קאן. סיפרו על סרט גרובי במיוחד, עם הומור, שטחי אמנם, אבל מקפיץ, ועם סיפור מעניין ואמיתי על שוטר שחור שהצליח למצוא את דרכו אל תוכו של ארגון הקו-קלוקס-קלאן הגזעני שונא השחורים. הסיפור התרחש בשנות ה-70, מה שהבטיח לי סטייל, תלבושות, שיער יוצא דופן, והרבה מוסיקה קצבית.

לא.

איזו אכזבה הסרט הזה. גרובי הוא לא. קצבי הוא ממש לא. הסרט הזה ארוך מדי, עם עריכה לאה ועייפה. הרי כבר בהתחלה יש פרולוג עם אלק בולדווין  המגלם איזשהו מרצה גזען. לא נראה את הדמות הזאת בהמשך הסרט. סתם פרולוג מיותר. ובעצם הסרט מתחיל עוד לפני כן, עם אינסרט מתוך "חלף עם הרוח". אח"כ יש גם אינסרט מ"לידתה של אומה". וגם הארי בלפונטה בא לבקר, לספר לי סיפור לפני השינה. ספייק לי מספר לי סיפור אמיתי, אבל מחליש אותו כשהוא בעצם מכריז בגוף הסרט שמדובר ביצירת אמנות שהיא עיבוד של המציאות (וגם הקטעים האלו מאריכים עוד יותר את הסרט, ללא צורך).

אח"כ מגיע הסיפור עצמו, המורכב, בעקרון, משני קווי עלילה מקבילים – הבחורה שהשוטר השחור פוגש, והקו הדק עליו הוא מתהלך – קו המפריד בין מעורבות רגשית עם הבחורה והצורך להתנתק מהפוליטיקה המאוד מוחצנת שלה כדי לעשות את העבודה שלו כשוטר ברצינות הראויה; ויש את הסיפור המרכזי, על חדירתו של השוטר הזה אל תוך ה"ארגון", זה השונא והגזען. העריכה בין שני הנראטיבים האלו עייפה, חסרת קצב. יש רגעים שחשבתי שכאילו הבחורה נשכחה, ואז הוא פתאום נזכר בה. כאילו היא לא ממש חשובה, אבל, בעצם, כן. גם המוסיקה משחקת תפקיד הרבה פחות דומיננטי ממה שציפיתי. יש לא מעט רגעים של שקט, ללא מוסיקה, ויש אחרים, שבהם המוסיקה היא תזמורתית, משעממת, מותחת את הסבלנות שלי.

ויש גם את הסוף המתמשך. בגדול, הסוף הזה בא לומר שהיה כאן ניצחון קטן על הגזענים, אבל הסכנה לא חלפה. להיפך, היא עדיין קיימת. אבל קטעי הניוז המשולבים באפילוג המיותר רק חוזרים על מה שנאמר קודם, ובחוסר עדינות שמותח את הסרט מעבר לרצוי. מה גם שמתישהו באמצע הסרט מישהו אומר: אין מצב שמישהו כזה (דיויד דיוק, מנהיג הקו-קלוקס-קלאן) יגיע לבית הלבן. הרמיזה העבה הזו היא אמירה סרקסטית וארסית מספיק כדי להעלות חיוך מריר על השפתיים. אין צורך להראות צילומים של דונאלד טראמפ בעצמו בסוף הסרט. הבנתי את הרמז גם קודם.

ועם זאת, המשחק הטוב של השחקנים הראשיים בכל זאת שומר את העניין שלי במתרחש, וסצינת השיא בכל זאת בנויה לתלפיות, במעין התאמה מושלמת בין מוסיקה לתמונה, והיא מרשימה מאוד. הסרט אולי איטי וחסר קצב, אבל הוא לא משעמם. אז ספייק לי בכל זאת יודע לעשות קולנוע. חבל שהיצירה השלמה הזו חסרה את הדרייב שיתפוס אותי, יטלטל אותי, יצחיק אותי, וירגש אותי. הסרט מעניין, אבל חסר התלהבות.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “שחור על לבן: הביקורת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s