המסע המופלא של הפקיר: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Extraordinary Journey of the Fakir)

לפני כמה שנים גיליתי במאי קומי מסקרן. קן סקוט, במאי מקנדה, הביא לנו קומדיה מקורית, מצחיקה מאוד, ועם הרבה לב. קראו לה "סטארבק" (הנה הביקורת שלי מאז). לא רק אני גיליתי את הבמאי הזה. גם הוליווד גילתה אותו. המכונה האמריקאית מיד זימנה את סקוט לעשות רימייק באנגלית לסרט הקנדי דובר הצרפתית של עצמו (הסרט היה הצלחה לא קטנה, אבל למה שאני אראה רימייק אמריקאי של מכונה הוליוודית לסרט שכבר במקור היה מקסים, וסביר להניח שהאמריקאים רק הרסו?), ואז הוא עשה עוד אחד שמעט מאוד ראו. עכשיו סקוט חוזר לנסות לשחזר את הקסם, בסרט חובק עולם. קומדיה טובת לב שמתחילה בהודו, נוסעת לפריז, לונדון, איטליה, חזרה לצרפת, וחזרה להודו. הכל יושב שם במקום. הכל מוכן להתלהבות מחודשת מכשרונו של סקוט.

וזה לא בא.

כן, הסרט הזה על הפקיר הוא אכזבה גדולה בשבילי. הדבר העיקרי שחסר בו הוא דופק. שמחת חיים. אנרגיה. סקוט עדיין מגיע עם המון רעיונות קומיים חביבים, אבל הביצוע חסר את החיוניות ואת הרגשת הכמעט שליחות ביצירת קראוד פליזר. האלמנט שהכי הפתיע אותי ב"סטארבק" היה האיזון היפהפה בין סיטואציות פרועות לבין לב ורגש. סקוט מנסה את אותו תעלול גם כאן, אבל הבדיחות לא מצחיקות, והרגש בכלל לא נמצא. אין כמעט סט-אפים קומיים, ואין גגים. הסרט עובד על קו רגשי אחד (והוא: לא אכפת לי ממה שקורה על המסך). אפילו כשסקוט עולה על רעיון מדליק (בוא נוציא את כל הדמויות לשיר וריקוד ככה סתם משום מקום), הביצוע חסר את הדרייב, את ההתלהבות. שלא לדבר על הרגעים היותר רגשיים, שבהם אין בכלל כימיה בין הבחור למושא אהבתו, ואין פיתוח מינימלי לסיפורי המשנה (ארין מוריארטי בתפקיד הבחורה היא בובת חרסינה יפה אבל חסרת רגש, והרגעים המעטים שלה בסרט מתסכלים ותוקעים את כל המסע, וכואב עד כמה שברניס בז'ו המוכשרת מבוזבזת כאן). כך שהרגש בכלל לא עובד כאן, והקומדיה כמעט ולא מצחיקה.

ויש גם סאבטקסט כאן, אבל הוא כל כך מאולץ. באמצע הסרט הגיבור פתאום אומר: הרגשתי דחף בלתי נשלט לכתוב ולא היה לי נייר, אז הורדתי את החולצה שלי וכתבתי עליה. מה?! מאיפה זה בא פתאום? הסרט הזה מנסה לספר לנו על המקום של אמנות בחיינו. על כתיבה, שירה, פרפורמנס, ריקוד, קסם. גיבור הסרט עושה מופעי רחוב של מעשי קסמים. כל זה אמור להצטרף לאמירה הומוגנית על הצורך בקסם של האמנות בחיינו. אבל האלמנטים בסיפור כל כך מנותקים מהאנשים (שהרי גיבור הסרט לא באמת מאמין בפקיריותו. זה רק אלמנט כלכלי-השרדותי, לא תפיסת עולם), עד שפרץ הריקודים הפתאומי, או הדחף המשונה הזה לכתוב רק מנתקים אותי יותר מהדמויות, כי הם מגיעים משומקום, ולא מתוך איזשהו מניע פנימי של הדמות.

קן סקוט התגלה לפני כמה שנים בסרט מלהיב, מצחיק, עם הרבה לב. יש שם, בתוך הסקוט הזה, הרבה פוטנציאל לסרטים טובי לב ומצחיקים מאוד. הסרט החדש הזה הוא לא זה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s