טרנזיט: הביקורת

(שם הסרט במקור: Transit)

כמה שאני אוהב את הבמאי הזה. כריסטיאן פצולד. במאי גרמני אלגנטי מאין כמותו, אינטליגנט, שסרטיו הם גם קולנוע מאופק, אבל גם מרגש, ובבסיס סרטיו תמיד אמירה על העולם. והפעם, "טרנזיט" הוא אולי יותר סרט אוירה מאשר סרט סיפור, ויש בו קצת בטן רכה, אבל עלי הוא עובד. מרגש, חכם, מרתק.בכלל, הרגשתי ש"טרנזיט" הוא אולי סרט גרמני הדובר גרמנית וצרפתית, אבל באיזשהו מקום הוא סוג של נבואת זעם על המצב בישראל בעוד שנים בודדות, אם השלטון הנוכחי ימשך (או שאולי מדובר בצילום מצב כבר עכשיו). נכון, יש כאן רמיזות לנאציזם (כי גרמניה וזה), אבל זה גם כוחו של הסרט הזה – הוא לא ספיציפי, ולכן גם פתוח לפרשנות. הסיפור, הרי, הוא סוג של וריאציה על "קזבלנקה" (עם אלמנט אחד קריטי בנראטיב שהוא ממש העתקה/ מחווה לאותו סרט קאנוני) – בעיר חוף אחת (שם קזבלנקה, כאן מרסיי), תחת שלטון פאשיסטי (שם הנאצים, כאן לא מוגדר), גיבור הסרט מתחבא מרודפיו בעודו מנסה לארגן לעצמו ויזת מעבר לעולם החופשי שמעבר לים. פצולד מצליח לתאר היטב את תחושת המחנק, הרדיפה שחש גיבור הסרט. כבר בסצינה הראשונה נפתחת ונסגרת הדלת כמה פעמים, מכניסה לתוך בית הקפה רמות משתנות של הסירנות המאיימות. הסכנה באויר כל הזמן.

ובינתיים, עד שיגיע יום השחרור, היום שבו יפליג מכאן, יוצר גיבור הסרט קשרים אנושיים עם כמה דמויות. "טרנזיט" מתגלה כסרט חכם יותר מסתם סרט שמעתיק יצירה אחרת. כי שלטון פאשיסטי מתעסק במשטור נתיניו. בחיזוק השליטה. במעקב, ברדיפה אלימה של מתנגדיו. ואת זה הוא עושה, בין היתר, בעזרת שליטה על דרכי תקשורת. רדיו. עיתונות. וגם אמנות. כתיבה. שירה. קולנוע. שליטה על פרסום יצירות אמנות. מה נכון ומה לא נכון לאנשים לשמוע. כל ביקורת על השלטון, גלויה או סמויה, היא אסורה. גורמת להלאמת אמצעי הפרסום של יצירות האמנות האלו (יש איזו שרת תרבות במקום לא רחוק מכאן שאמרה פעם, לא כל כך מזמן: מה זה שווה אם אנחנו לא שולטים עליו?).

ו"טרנזיט" הוא בדיוק זה: בעודו ממתין גיבור הסרט למעבר לעולם החופשי, הוא משוטט בתוך קרעי יצירות אמנות חופשיות, מסוכנות יותר. הסופר הרי מת כבר בתחילת הסרט. והסרט מלווה בוויס-אובר מאסיבי של מספר כל יודע, שהופך את הסיפור הזה לסוג של אגדה. "טרנזיט" הוא סוג של פנטסיה פאראנואידית שאולי היא לא כל כך דמיונית. האשה הזאת, שעוברת כמה פעמים בחייו של הגיבור, נדמית בהתחלה כמו סוג של פאנטום. פתאום הוא רואה אותה בכל מקום. היא לא אומרת דבר, רק עוברת שם. גם היא חושבת שהוא מישהו מסוים, ואז מתברר שהוא לא. הוא מתחזה למישהו, ויש כאן סוד. פנטסיה במקום שממשטר את הדמיון, שמבקש לשלוט על האנשים באמצעות שליטה על מה יאמר ומה לא, מה יפורסם ומה לא, מה מותר לחלום ומה לא (סוף הסרט הוא הרגע הכי יפה באספקט הזה – הנה הסרט הופך בעצמו לפנטסיה חולמנית, או שלא. אין מקום לברוח אליו מלבד לדמיון. או שאולי גם לשם לא).

יכול להיות שתקופת ההמתנה עד שיגיע אותו יום מיוחל קצת נמתחת מדי, והסרט סובל קצת מבטן רכה בגלל זה, אבל פצולד לא הולך ישר ב"טרנזיט", אלא בונה מעגלים של תחושת רדיפה, מחבר די מהר בין האנשים השונים ומסובב אותם בעולם שחור, שהוא דמיוני, ואולי לא כל כך, ובעדינות שבה הוא כל כך מיומן, הוא מצליח לרגש אותי וגם לגרום לי לחשוב. סרט יפהפה לטעמי, חכם, ודי מפחיד, למען האמת. כי יש כאן פנטסיה אירופאית אלגנטית, נטועה בזמן לא מוגדר, אבל אולי היא לא כל כך רחוקה מכאן, אולי היא ממש כאן, ואולי היא גם לא בזמן לא מוגדר, אלא ממש עכשיו. סרט מרגש גם בפני עצמו, וגם מגרה את האינטלקט.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s