מייגן לוי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Megan Leavey)

את הטריילר לסרט הזה ראיתי לפני בערך שנה. כמה חודשים אחרי זה נתקלתי בשמו של הסרט הזה באתר של "לב". כבר הייתי בטוח שהוא נגנז, ואז הוא הופיע ברשימת ה"בקרוב". ואז הוא נדחה, ואז הוא הוקדם, והנה עכשיו, סוף סוף, הוא מגיע למסך הקולנוע. ואחרי שראיתי את הסרט – היה כדאי לחכות.

כי אותו טריילר היה מעניין, הבטיח משהו מרגש, אבל היה בו גם משהו קצת ילדותי. עם כל הכבוד, זה בסך הכל כלב. כן, אנחנו אוהבים כלבים, אבל…זה כלב. עכשיו, אחרי שראיתי את הסרט, מדובר ביותר מסתם סרט על אשה והכלב שלה. מדובר כאן על סיפור התבגרות של אשה צעירה. על מישהי שסוף סוף מוצאת את הייעוד שלה בחיים, ונלחמת כדי לחצוב לעצמה את הנישה שתגדיר את החיים שלה, את הקיום שלה.

"מייגן לוי" מתחיל מהר מדי. האירועים בחייה עד לנקודת ההתחלה של הסיפור, הגיוס לצבא, הכל חולף ביעף. אי אפשר לומר משפט כמו: החבר הכי טוב שלי נהרג, והחיים שלי נעצרו. אי אפשר לומר משפט כזה, ולא לפתח את הסיטואציה. למזלו של הסרט הזה, בתפקיד הראשי משחקת קייט מארה. היא נחשבת לאחות הפחות מוכשרת לבית מארה, ואכן, רוני, אחותה, היא מהמצוינות והאינטלגנטיות בשחקניות שיש היום בעולם. אבל גם קייט היא וואן-הל-אוף-א שחקנית. את כל מה שהתסריט מקמץ בו, קייט משלימה בעבודת משחק נהדרת. הקונפליקטים הבלתי נגמרים עם אמא, ההבנה שהיא לא מבינה אותה, הקשר הרופף עם אבא, ההכרה שאין לה בעצם אף אחד ושום דבר בעולם – הכל בעבודת הגוף המדויקת של מארה. גם כשהסרט מחליק דברים, מארה מחזיקה אותו בחיים.

מייגן לוי היתה צריכה לברוח מהאין-חיים שלה. לברוח מהמקום שבו היא נמצאת. בלי כוונה (וזה תמיד קורה בטעות) היא מצאה את האהבה שלה בחיים: טיפול בכלבים. בהתחלה בכלב אחד ספיציפי, ובסוף הסרט (שכבר בתחילתו נאמר לנו שהוא מבוסס על סיפור אמיתי) אנו נראה את מייגן לוי (האמיתית) הופכת לווטרינרית. "מייגן לוי" הוא סרט מרגש כל כך בגלל שהוא עוקב אחרי התהליך שבו אדם מחליט מה הוא רוצה לעשות בחיים. התהליך שבו אשה סוף סוף מבינה מה הוא אוהבת, מה נותן לה סיפוק, מה הוא הדבר שהיא יכולה לעשות טוב, אפילו מצוין, כי זה הייעוד שלה בחיים. התהליך הזה מועבר בסרט בהדרגה (אחרי ההתחלה החפיפניקית הסרט מקבל קצב נורמלי יותר, והבמאית יודעת לעקוב אחרי שלבי התהליך בסבלנות), ואני הולך עם מייגן לוי (קייט מארה) שלב שלב, מהרגע בו היא מרגישה פתאום משהו שונה, דרך חווית הלמידה של טיפול בכלב, החוויות ששירות צבאי ביחד עם כלב גישוש מעבירות אותך כאדם (בתחילה המפקדים אומרים: אתם תחזרו מעירק אנשים אחרים מאלו שאתם היום. הסרט יודע להעביר אותי החוויות האלו כך שאני באמת עם הדמות, מרגיש את השינוי, את ההתבגרות), ועד לקיחת האחריות על החיים שלך, תחילה בשטח, כשהיא מתחילה פתאום לחלק הוראות לאנשים אחרים, לקבל בטחון, ובהמשך, בעצת אביה, כשהיא יוצאת להילחם על האמת שלה, הפעם במגרש האזרחי.

וכך "מייגן לוי" הוא הרבה יותר מסתם סרט על אשה וכלב, והוא לא באמת מתעסק עם חוויות של הלם קרב (למרות שיש כאן סצינה אחת אפקטיבית מאוד של זה). "מייגן לוי" מלמד אותנו למצוא את התשוקה שלנו בחיים, ואז ללכת איתה, להילחם עליה. ובעזרת בימוי סבלני ושחקנית מעולה (וצוות תומך טוב. ראוי לציון במיוחד בראדלי וויטפורד בהופעת אורח קטנה אבל קריטית מאוד בתפקיד האבא. וויטפורד לאט לאט משיל את הצל של הדמות של ג'וש ליימן מ"הבית הלבן", ועושה דברים משמעותיים נוספים שייזקפו לזכותו. בשנה שעברה, להזכירכם, הוא היה האבא של הבחורה מ"תברח") הסרט הזה הוא חוויה מרגשת וחכמה, שאמנם איחרה מאוד להגיע לכאן, אבל היא שווה את הזמן ואת ההשקעה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s