הנשף: הביקורת

משבר הסרט השני? לא ממש. כלומר, כן, "הנשף" פחות טוב לטעמי מ"מיתה טובה", סרטם הקודם והנפלא של שרון מימון וטל גרניט, ויש בו קצת אלמנטים שאפילו חורקים לעיתים, אבל גם ברגעיו החלשים, הבימוי בטוח בעצמו, השחקניות כולן מצוינות, והדיאלוגים כתובים נהדר.

מה שתפס אותי בעיקר ב"מיתה טובה" היה השילוב המדויק בין שחוק ובכי. ב"הנשף" זה פחות עובד. החלק הראשון של הסרט כולו שמח ועולז (בעיקר בגלל התגלית האנרגטית והסוחפת נצנת מקונן), והחלק האחרון של הסרט (מהרגע שגלגלי המטוס נוגעים באדמת הקודש שוב) כולו שרשרת יגון שנסחבת מדי, מושכת את הסרט קצת מעבר לאורך הנשימה הנכון שלו. אבל יש לסרט הזה, קודם כל, את סתיו שטרסקו.

נכון, הסרט הזה בא לאויר העולם אחרי ש"אשה פנטסטית" הצ'יליאני הנפלא זכה באוסקר, ועם כל הכבוד לשטרסקו, היא לא דניאלה וגה, ועם זאת, יש בה פגיעות כל כך נוגעת ללב, פחד אמיתי ממה שהולך לקרות. כאשה טרנסית צעירה שכבר עברה חיים שלמים רק בגלל שהיא טרנסית, שטרסקו מציגה דמות כל כך פגיעה עד שמאוד קשה לה להיפתח לחברות החדשות, והיא עושה את זה בזהירות, במדידות, לאט לאט. ההופעה של שטרסקו מאוד מרגשת בגלל הדיוק הכל כך נכון רגשית למצב של הדמות שלה בסרט – גם נלהבת להבנה של החברות החדשות שלה, אבל זהירה מאוד שסודה לא יתגלה, ועולמה יחרב שוב, כמו שקרה כבר כמה וכמה פעמים בעבר.

שרון מימון וטל גרניט הוכיחו כבר בעבר את כשרונם בכתיבת דיאלוגים, וכאן הם יוצרים שפה מיוחדת מאוד של צעירים, שפה שהיא כמעט קוד פנימי של אנשים מסוימים, שמרגע שאני כקהל מתביית עליו ומבין אותו, אני מרגיש שאני משתייך לחבורה סודית, ובגלל זה, פתאום, אחרי כעשרים דקות של סרט, ברגע אחד של דרמה, פתאום הרגשתי במכה בלב (בדיוק מירבי: בסצינה שאחרי הפגישה הראשונה של הדמות של שטרסקו עם מה שאסי לוי מייצגת. שם נפל לי האסימון שהתקבלתי לחבורה הזאת, שאני התאהבתי בבנות האלו, ואני רוצה בטובתן וחרד לגורלן). שם הבנתי שהשפה המדוברת המיוחדת הזאת, האנרגיה של נצנת מקונן והצחוק המתגלגל שלה, והפגיעות הכל כך מרגשת של שטרסקו (ביחד עם הגורם המאזן – נועם לוגסי המקסימה) – הכל יוצר כאן ייחוד של חבורה שאני רוצה ללכת איתה סרט שלם.

אסי לוי אמנם עושה תפקיד צפוי (שאני, כאדם קצת בוגר יותר, צפיתי מראש את השינוי שהיא תעבור), אבל היא מבצעת אותו במיומנות הצפויה משחקנית כל כך טובה כמו שכבר למדתי לצפות ממנה, ומיכה סלקטר הוא הוכחה נוספת למשפט "אין תפקידים קטנים", כי הוא נפלא בתפקיד המשנה שלו כאביה של הטרנסית, גם מבין למצבה, וגם גוער בה ומדבר איתה כמו שאבות מדברים עם בנות (בעיקר אם אין אמא בסביבה).

אז אמנם יש כמה חריקות לקראת הסוף (ועם כל הכבוד, הצרות של הבחורות שרק רצו ציצי יותר גדול מתגמדות מול הצרות של הטרנסית, למרות שהסרט הזה מציג אותן כצרות שוות, מה שמוציא את הסרט קצת משיווי משקל), וכל המערכה האחרונה של הסרט קצת נסחבת ומעיקה, ועדיין אני בעד הסרט הזה. יש לו לב גדול, וכשרון ענק של צמד במאים, שגם אם הם קצת ירדו ברמה מהסרט הקודם, אז זה רק מ"מצוין" ל"טוב מאוד". ואני לגמרי סבבה עם זה. נודר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s