פסטיבל טורונטו 2018: בלמונטה

(שם הסרט במקור: Belmonte)

שני הסרטים הראשונים שראיתי בפסטיבל היו מארגנטינה. "בלמונטה" הוא סרט מאורוגוואי. והבעיה שלי איתו הפוכה מהבעיה שהיתה לי עם הארגנטינאים: שם (ב"המלאך" וב"חלום פלוריאנופוליס") היה תיאור מצב אנושי חם ואוהב, כמעט ללא סיפור. כשכן היה נסיון ליצור איזשהו סוג של נראטיב, הסרט כולו התחיל לקרוס. "בלמונטה" האורוגוואי לא באמת מנסה לספר סיפור. כמעט כולו הוא תיאור מצב. אבל הוא לא באמת נהנה מהמצב הזה.

בלמונטה הוא גבר בגיל העמידה. גרוש. עם ילדה קטנה. הוא ביחסים טובים עם האקסית, ויש להם הסדרים מספקים לגבי סידורי הטיפול בילדה החמודה (יש רגע שבו הוא מבקש מהגרושה עוד יום עם הילדה. היא עושה פרצוף, ומסכימה. בלי הרבה בלגן). בלמונטה הוא גם צייר. הוא עומד לפני פתיחה של תערוכה מציוריו. זאת הפרנסה שלו. ונתון שלישי ואחרון: הגרושה, האמא של הילדה, נמצאת בהריון מתקדם במערכת היחסים החדשה שלה. הילדה הקטנה עומדת לקבל אח חדש. את כל זה אפשר להבין כבר ב-10 הדקות הראשונות של הסרט.מכאן, רוב הסרט מתרכז בתיאור מלא חום ואהבה של מערכת היחסים בין האבא לבת הקטנה. כמה וכמה פעמים הוא מביא אותה לבית הספר, או אוסף אותה משם. הוא עוזר לה ב להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל טורונטו 2018: נחמה

(שם הסרט במקור: Capharnaüm)

זה אחד הסרטים הכי בולטים וחשובים של השנה. סרט שהייתי חייב לראות כאן, בטורונטו, כי אין סיכוי שהוא יגיע לארץ בשום דרך (כי הוא מלבנון. פוליטיקה, אתם יודעים). זה אחד הסרטים הכי מהוללים של השנה. סרט שרבים חוזים לו מקום בטוח בחמישיה האחרונה של האוסקר לשפה זרה, וחלק לא קטן אף מהמרים עליו לזכיה.

"נחמה" זה אחד מאותם סרטים שכל העולם ואחותו משבח, ואני עומד מולו משתומם. אמנם יש בסרט עשייה קולנועית מיומנת ומרשימה מאוד, ואמנם מדובר בנושא חברתי חשוב, אבל זה גם סרט שדופק בראש עם פטיש 5 קילו את מה שהוא רוצה לומר.

הרי כבר מהתחלה הסרט הזה משתייך לאותם סרטים שמבטיחים המון. סרט מהסוג הזה שאומר: בואו אני אספר לכם את הסיפור הכי מדהים ששמעתם. ואז להמשיך לקרוא