פסטיבל טורונטו 2018: נאשמת

(שם הסרט במקור: Acusada)

הקולנוע הארגנטינאי מדבר השנה חזק. כבר שלושה סרטים משם ראיתי בפסטיבל כאן בטורונטו, וזה, האחרון, מגיע עם הייחוס הכי מכובד – הוא הגיע לטורונטו הישר מהתחרות הראשית בפסטיבל ונציה. ובסופו של דבר – מדובר בסרט מרשים, אבל כזה שגם נסחב הרבה מעבר לאורך הנשימה שלו.

הסיפור מעניין – בחורה צעירה עומדת למשפט על רצח החברה הכי טובה שלה. פרטי האירוע נחשפים במהלך הסרט, עד להכרעת הדין בסוף. הבעיה היא שמה שהיה אפשר לפתור בפרק מרוכז של "חוק וסדר" נמתח ללא צורך על פני כ-100 דקות ארוכות מדי.

מצד אחד, אני מבין את הבמאי. היה כאן פחות רצון להתרכז בפרטי החקירה, אלא יותר בפסיכולוגיה של אשה העומדת בפני אירוע מכריע בחיים. הזמן המתמשך עד הכרעת הדין משפיע עליה בצורה עמוקה. זאת לא רק ההתעניינות הגדולה של התקשורת בסיפור הזה, אלא חוסר היכולת לעמוד בפני המתח של מה הולך לקרות בחיים. יש רגעים שבהם היא כבר רוצה להתאבד. 'לא אכפת לי מה יקרה עוד', היא אומרת, בעודה מאיימת לקפוץ אל תוך באר ללא תחתית.

שני דברים עיקריים עומדים לזכות הסרט הזה – העבודה המאוד מרשימה של הבמאי גונזאלו טובאל עם מוסיקה ועם עיצוב פס קול, עבודה שמכניסה אותי אל מתחת לעור של הדמות הראשית, אל תוך התודעה שלה, מכניסה אותי למתח וחרדה מוחשיים מאוד כלפי הגיבורה שלי, שהיא כן או לא רוצחת.

ולאלי אספוסיטו. איזו שחקנית נהדרת. נכון, זה נשמע מגוחך. לאלי אספוסיטו, הכוכבת של סדרת הילדים הפופולרית "כמעט מלאכים". כן, גם אני שמעתי על זה. אז כן, הנה לאלי אספוסיטו מוכיחה שהיא יכולה לעשות גם חומרים רציניים. אספוסיטו, בבטחון של שחקנית ותיקה, יודעת לקחת אותי במסע מרתק אל תוך הנפש שלה, אל התודעה המתערערת שלה, והכל בשקט, ללא צרחות, ללא איבוד עשתונות (כלומר, כן, איבוד לגמרי, אבל לא על פני השטח), עם יכולת פנומנלית לתת לי להרגיש את מה שהדמות שלה מרגישה מבלי להחצין את זה יותר מדי.

מצד שני, הסרט הזה מתפזר מדי, לא באמת מתרכז באלמנט אחד, ומאבד את הריכוז שלי. יש סיפור אהבה חדש, רק שאני לא בטוח שיש כאן באמת אהבה (יש סקס, בוטה למדי, אבל לא בטוח שיש כאן אהבה). הסיפור הזה לא באמת מתפתח, אין בו עליות ומורדות כאלו שישפיעו על מצבה הנפשי של הגיבורה. יש את התקשורת שלוחצת, וזה מגיע גם לסצינת ראיון דרמטית במיוחד עם הופעת אורח יפה של גאל גרסיה ברנאל, אבל הסרט לא באמת מראה את הלחץ של התקשורת על הגיבורה. ויש את היחסים המתוחים בבית עם ההורים. אבל גם זה נדחק לקרן זוית. אף אחד מסיפורי המשנה האלו לא מפותח מספיק כדי ליצור לחץ הולך וגובר על הגיבורה.

אז מה שנשאר הוא עבודת המשחק הנהדרת של לאלי אספוסיטו והדרך האפקטיבית מאוד שהבמאי עובד עם מוסיקה. זה כמעט עושה את העבודה, אבל רק כמעט. כי הבלבול הנראטיבי, חוסר הפיתוח של סיפורי המשנה (בנוסף לחשיפה האיטית של פרטי המקרה) מאבדים את הפוקוס שלי כצופה, ומפריעים לי להיות רגשית עם הגיבורה ברגעיה הקשים.

סרט מרשים, אבל מפוספס.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s