פסטיבל טורונטו 2018: ממלכה

(שם הסרט במקור: El Reino)

רודריגו סורוגוין הוא שם שאני נתקל בו כבר כמה שנים. הסרטים שהוא מביים מועמדים להרבה פרסים, והוא זוכה להערכה רבה.

אנטוניו דה לה טורה הוא שחקן כל כך מוערך ואהוב, שהאקדמיה הספרדית לקולנוע העניקה לו 11 מועמדויות לגויה ב-11 השנים האחרונות (עם זכיה אחת בלבד).

ובאופן עקרוני אני מאוד אוהב ומתעניין בדרמות פוליטיות, ו"ממלכה" הוא סרט על איש מפלגה מושחת שיעשה הכל כדי להגיע לטופ.

אז סרט שההוא מביים והזה משחק בו בתפקיד הראשי וגם הנושא מעניין – הלכתי לראות.

התוצאה – זה סרט MTV, על הטוב והרע שבזה.

התחלת הסרט מלהיבה בצורה יוצאת דופן. גיבור הסרט עומד על חוף ים, מדבר בפלאפון. הוא מצולם מהגב, מרחוק. מוסיקת הטכנו מתחילה לאט לאט להגביר קצב. הגבר מתחיל לנוע לכיוון היציאה, ונכנס למבנה. המצלמה עוקבת אחריו בצילום מסטדי קאם. הוא עובר בכל מיני מסדרונות, מטבחים של מסעדות, המוסיקה הופכת למאוד קצבית, הוא נכנס מהמסדרונות הצדדיים אל תוך מסעדה בה סועדים חבריו. סצינה שלמה של חיקויים וצחוקים. כולם נהנים, אוכלים, מבלים. המוסיקה מבטאת את ההנאה הזאת בקצב משגע. אה, וכל זה בשוט אחד.

איזה יופי של התחלה. ואז…יש סרט טכנו אחד שאני מאוד אוהב. קוראים לו Run לולה Run. טום טיקוור ידע שם להגביר ולהוריד קצב, לעצור ולרוץ, בהתאם לביטים הדרמטיים של הסיפור. היו לו אינספור רעיונות ויזואלים ומוסיקלים. מסתבר שרודריגו סורוגוין הוא לא במאי כל כך מגוון. במהלך השעתיים ורבע הדי ארוכות של הסרט הוא חוזר על אותו טריק. שוב ושוב. ושוב. גיבור הסרט מתחיל להתעצבן. המוסיקה מתחילה משקט ומתגברת. הוא הולך, בדרך כלל במסדרונות. המצלמה עוקבת אחריו בעצבנות. וכולי וכולי. כל הפסקה הקודמת חוזרת על עצמה. זה מאוד מלהיב בפעם הראשונה, קצת פחות בפעם השניה, וממש מעצבן בפעם העשירית. מה גם שסרט MTV מבחינתי משמעו גם סרט שטוח. ב Run לולה Run טיקוור ידע להכניס לתוך הסיפור מחשבה על התוצאות של הדברים שאנחנו עושים. "ממלכה" הספרדי דופק את המסר שלו בראש בלי הרבה עדינות, בצורה לא אינטלגנטית. יותר מזה, הסרט לא באמת מספר מהם פרטי השחיתות שבהם מואשם גיבור הסרט.

כי בשלב די מוקדם של הסיפור, הפוליטיקאי שבמרכז הסרט מואשם באופן פומבי ב"שחיתות". מה בדיוק – לא ברור. לא משנה. הוא נלחם על מקומו בשרשרת, כשמעל הראש תלוי כל הזמן תיק שהוא מנסה להשיג כסוג של ביטוח. הוא יודע שכולם מסביבו מושחתים, ויש מסמכים שיוכיחו את זה. הוא מנסה להשיג אותם בכל מחיר, כדי שלא יזרקו אותו לכלבים.

הבעיה היא שהסרט לא באמת מתעניין בפרטים. הוא מתעניין בתמונה הכוללת. והוא מספר רק על התמונה הכוללת, כמעט ללא ספיציפיקציה של השחיתות של האדון הפרטי שהוא גיבור הסרט. כך שהמסקנה של הסרט היא שכולם בפוליטיקה מושחתים. כולם בממסד מושחתים. כולם. לא רק מהמפלגה הזאת, או מהמפלגה השניה. כולם כולם. כולל שופטים, שוטרים. כולם. אבל מכיוון שאין ממש פרטים, זאת נשארת אמירה שטוחה, לא כזאת שמגיעה מתוך הבנה של מה שקורה.

והסרט הזה לא מאוד עדין. אני מזכיר לכם שמוסיקת הטכנו עדיין דופקת בראש. בסצינה מאוד מוקדמת בסרט, יו"רית המפלגה שואלת באופן ברור את כל החברים: בשביל מה נכנסתם לפוליטיקה? שאלה רטורית כמובן. והסרט מסתיים בסצינה של ראיון בטלויזיה שבו המנחה בעצם נואמת את המסר של הסרט. הנסיון להביא את אותם מסמכים מפלילים הופך לסצינה צעקנית, הסטרית, ומאוד לא נעימה באנדורה, שהופכת אח"כ לסצינת מרדף ותאונת דרכים מדע בדיונית שכאילו לקוחה מסרטי אקשן דבילים, ולא מסרט פוליטי רציני.

אז אנטוניו דה לה טורה אכן נותן את כל מה שיש לו, והוא מאוד מרשים. ורודריגו סורוגויין יודע לעבוד יפה עם מוסיקה ותמונה, אבל אין לו הרבה שאר רוח, והוא חוזר על עצמו בלי סוף,  כך שהסרט שהוא יוצר הוא לא יצירה אינטלגנטית במיוחד, שאמנם אומרת משהו מעניין, אבל האמירה הזאת נאמרת בלי סוף במשך שעתיים ורבע ארוכות מדי, ורעשניות מדי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s