פסטיבל טורונטו 2018: רוזי

(שם הסרט במקור: Rosie)

לסרט הזה צריך לבוא עם סבלנות. אבל היא משתלמת.

כשעלעלתי בתכניית הפסטיבל כדי לבחור את הסרטים שאני ארצה לראות, נתקלתי בשמו של הבמאי, פאדי ברתנך. כבר פחות היה אכפת לי על מה הסרט, כי זכרתי שאהבתי את סרטו הקודם, "ויוה". מיד סימנתי לי לראות את סרטו החדש. ולא התאכזבתי. שם מסובך יש לבמאי הזה, אבל שווה לחפש אותו.

"ויוה" היה סרט של במאי אירי שמתרחש בקובה, דיבר ספרדית, והתעסק בקבלתו של בחור צעיר, דראג-קווין. "רוזי" לא קשור אליו בשום צורה, מלבד העובדה שהבמאי הזה הוא כנראה איש מאוד חם ואוהב, והגישה הזאת ברורה ומידבקת בשתי היצירות.

בגדול, ב"רוזי" אין סיפור. יש רק מעקב אחרי 2 יממות בחייה של רוזי.

היא אשה עם 4 ילדים קטנים (הגדולה שביניהם היא טינאייג'רית), בן זוג, רכב, ובלי בית. היא חיה חיים בלתי אפשריים. הגבר בעבודה, הילדים צריכים טיפול צמוד ללא הפסקה, ובמשך כל הסרט רוזי מתעסקת כל הזמן בנסיון למצוא קורת גג. זמנית, או קצת יותר תמידית. בעל הבית הקודם החליט שהוא רוצה למכור את הנכס, וכך משפחה בת 6 נפשות (אבא, אמא, ו-4 ילדים) נזרקה לרחוב.

המשפחה הזו מטופלת ע"י הרווחה באירלנד, וב"מטופלת" הכוונה היא שרוזי קיבלה רשימה ארוכה של מספרי טלפון, אליהם היא מתקשרת כדי לבדוק אם יש להם חדר כדי לשכן את המשפחה ל-2-3 לילות. גם לילה אחד יספיק, בינתיים (התשלום יבוצע ע"י העירייה). וכל הסרט הזה, ממש כולו, הוא סדרת שיחות טלפון אינסופית של האם אל אותם בתי מלון שמסרבים שוב ושוב לבקשה הכל כך פשוטה של רוזי. ותוך כדי השיחות האלו, רוזי צריכה לדאוג לילדים.

מה שמדהים בסרט הוא שרוזי עושה את כל מה שהיא עושה באהבה אינסופית לילדים ולבן זוגה. היא כמעט אף פעם לא צועקת, או מאבדת את הסבלנות, או מקללת (רודי דויל, שכתב את התסריט, אמר שהוא בכוונה הוציא את כל הקללות מהדיאלוג. זה היה לו קשה, הוא אומר). רוזי היא אשה מדהימה. אשה טובה שלא מגיע לה הגורל הזה. ולכן, כשהיא כן נשברת (פעמיים או שלוש במהלך הסרט) – זהו רגע שמציף את הרגשות גם אצלי.

לכאורה, אין ב"רוזי" נראטיב במובן המקובל. רק מעקב אחרי חיים של אשה ומשפחתה במצב לא פשוט במשך 2 יממות. אבל דווקא בגלל זה מדובר ביצירת אמנות כנה, אנושית, חמה, מרגשת מאוד, שגם מעלה אל פני השטח נושא חברתי לדיון. כן, זה באירלנד, אבל זה בעצם לא רק שם. הומלסים יש גם אצלנו. ולא כולם מסוממים/ מכורים/ פושעים. יש גם אנשים טובים שנפלו קורבן לבירוקרטיות. וזה הסיפור של רוזי. סיפור פשוט בסרט פשוט, סיפור פרטי שהוא עולם ומלואו. סרט יפהפה ומרגש של במאי מוכשר, ושל שחקנים נהדרים (שרה גרין, בתפקיד רוזי, מדהימה במיוחד. הסבלנות שלה, של רוזי, היא כמעט על-אנושית, ועדיין היא קיימת), והוא גם סרט שמשאיר חומר למחשבה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s