פסטיבל טורונטו 2018: אם רחוב ביל היה מדבר

(שם הסרט במקור: If Beale Street Could Talk)

זה אחד הסרטים הכי מסקרנים של השנה. הסרט החדש של הבמאי שהביא לנו לפני שנתיים את "אור ירח". ההפתעה הכל כך גדולה של הסרט הקטן והרגיש הזה. הסרט ההוא שלקח את האוסקר בפוטו פיניש הכי דרמטי בתולדות הפרס הזה. ובלי קשר (או עם קשר) – סרט יפהפה, רגיש, עם שאר רוח וראיה קולנועית מקורית. אז הנה מגיע עכשיו הסרט החדש של אותו במאי שידע לרגש אותי בצניעות ובהרבה כשרון.

ואיזו אכזבה. נדמה לי שהאיש הזה, בארי ג'נקינס, זכה באוסקר, ולא ידע את נפשו. עכשיו הוא קיבל תקציב כמו שצריך, וקיבל, פחות או יותר, קארט בלאנש. והאיש הזה כנראה נכנס לסיטואציה מאוד מלחיצה, סיטואציה בה הוא עכשיו צריך להוכיח שהוא אכן ראוי לכל התשבוחות והפרסים שהסרט הקודם קיבל, אז הוא עובד קשה. מאוד מאוד מאוד קשה. אבל העבודה הזו כל כך מכבידה על הסרט החדש עד שמהר מאוד היא לוקחת את הפוקוס מהסיפור, ומהדמויות, ומהאוירה שג'נקינס בסופו של דבר רוצה לייצר.השוט הראשון הוא פתיחה מרשימה. צילום מלמעלה של שני גיבורי הסיפור הולכים מאוהבים ברחוב. הסצינה השניה תמצא אותה מבקרת אותו בבית הסוהר. היא מספרת לו שהיא בהריון. מה הסיפור? איך הוא הגיע לבית הסוהר? תחכו לפחות חצי שעה. לפני כן יש הרבה מאוד רגעי פיוט, הרבה מאוד "אני אוהב אותך", "אני אוהבת אותך", איך נפגשו, איך התאהבו, ובעבודת עריכה של שתי וערב – הסצינה שבה היא מספרת למשפחה שלה, ואח"כ למשפחה שלו, על ההריון. המשפחה שלה אוהבת ומקבלת, שלו הרבה פחות. אבל זה נמשך לפחות חצי שעה, שבה ג'נקינס מתחיל לעייף אותי עם ההגזמה הפראית של הסגנון הקולנועי המאומץ מאוד: כל הסרט כולו, לא משנה הלוקיישן, מצולם באור צהוב וחם. הכינורות של המוסיקה ברקע מודגשים מאוד. וכשהכינורות יורדים לכמה שניות לרקע, אז עבודת הפס-קול מדגישה את הגשם שברקע. לא מעט רגעים יוגשו בהילוך איטי, בתנועת מצלמה מלאת חשיבות.

כל הסרט הזה כל כך מפוצץ מחשיבות עצמית. כל סצינה חשובה. כל רגע דרמטי. הכל מאוד רציני. מאוד מוגזם. מה שהופך את הסרט הזה, די מהר, לדי מגוחך.

ואחרי בערך חצי שעה של משיכת זמן, רק אז הסרט מניח את יסודות הנראטיב: הוא הואשם באונס של מהגרת דרום אמריקאית. הנאנסת זיהתה אותו במסדר זיהוי. הוא אמנם לא אשם, ויש לו אפילו אליבי, אבל העדות של בת זוגו לא נחשבת מסיבות מובנות, והעד האחר – הוא נעצר בחשד לאיזשהו פשע קטן אחר, וכדי למלט את עצמו, הוא ימנע מלתת את אותו אליבי, כדי שהמשטרה תתפור את התיק ותסגור אותו לאבא החדש הזה שישאר בכלא.

את כל זה הבמאי מעלה אל המסך בפחות מעשר שניות, בסדרת שרטוטים ותמונות כאילו דוקומנטריות. מה שמעניין את ג'נקינס הוא לא סיפור המעשה, שאותו אפשר היה לדחוס לתוך סרט קצר של כחצי שעה, אלא תיאור האוירה של פחד והשפלה שהקהילה השחורה חיה בה בארצות הברית של שנות ה-60 וה-70, ואולי במידה מסוימת גם היום. אבל ההתעסקות הכל כך מאומצת של ג'נקינס ביצירת האוירה מבטלת את ההתרשמות שלי, גורמת לי לגחך על היצירה הזו במקום להיות עם האנשים והדמויות כאן, במקום להרגיש את ההשפלה דרכם. התפתחות הסיפור אין בה מספיק מכשולים דרמטיים: הנאנסת חזרה/ הוחזרה לפוארטו-ריקו, וצריך לנסוע לשם לשכנע אותה לחזור בה מהעדות. אין כסף לנסיעה. מגייסים כסף. נוסעים לשם. ויש שם סצינה דרמטית מאוד, נוגעת ללב, שאם היה לה בילד-אפ ראוי במהלך השעה וחצי שלפני כן, אז היא היתה באמת קורעת לב. כמו שהיא, היא סצינה אחת טובה אבל לא אפקטיבית בים של סצינות המרכיבות סרט מסוגנן לעייפה. וזהו. השחורים מדוכאים ע"י הלבנים. הבנתם? עכשיו קחו עוד הילוך איטי יפה שלו אומר לה: "אני אוהב אותך".

בארי ג'נקינס עשה סרט קטן שריגש את העולם וזכה עליו באוסקר. אז עכשיו הוא איבד את הצפון, ועשה סרט גדול, ענק, עצום, כל כך גרנדיוזי, עד שהוא מטביע את עצמו בתוכו. סרט שיש בו כל כך הרבה קולנוע, עד שאין בו…סרט. סרט מאכזב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s