פסטיבל טורונטו 2018: בולבול יכולה לשיר

(שם הסרט במקור: Bulbul can Sing)

אוי, איזה סרט נורא…

אני בדרך כלל נמנע מסרטים מהודו. הם בדרך כלל מיוזיקלס (ואני לא אוהב את הז'אנר הזה), הם בדרך כלל דרמה מוגזמת מאוד, והם בדרך כלל שמרנים מאוד. וארוכים מאוד. לעיתים רחוקות יש הפתעה. לפני כמה שנים, למשל, היה את "לאנצ'בוקס". משום מה חשבתי ש"בולבול יכולה לשיר" יהיה עוד הפתעה שכזאת. הבמאית של הסרט הזה עשתה בעבר סרט שנקרא Village Rockstars. לא ראיתי אותו, אבל נזכרתי שבאחד מפסטיבלי הקולנוע הקודמים שבהם הייתי סימנתי לעצמי לראות את הסרט הזה, ואז ויתרתי בגלל ענייני התנגשות בלו"ז. חשבתי שיהיה תיקון. אוי, כמה שטעיתי…"בולבול יכולה לשיר" הוא בעיקר סרט חובבני להחריד. שום סצינה לא קשורה ל להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל טורונטו 2018: נקודה מתה

(שם הסרט במקור: Blindsone)

אם אתם עוקבים אחרי הדיווחים שלי מפסטיבל טורונטו, אני מניח שהרושם שאתם מקבלים הוא שאני די סובל כאן. היה סרט אחד יפה מאירלנד, "רוזי", ו…זהו. כל השאר נעים בין בינוניים לבין רעים. ובכן, הנה הוא הגיע. סוף סוף. אחרי יותר מחצי פסטיבל הגיע הסרט הכי טוב שראיתי כאן. הסרט שהיה שווה לנסוע בשבילו חצי עולם. אולי אפילו הסרט הטוב של השנה. ואני לא מגזים.

סרט נורבגי. סרט על נסיון התאבדות של נערה. סרט על כל מה שקורה סביב נסיון ההתאבדות הזה. סרט של שעה וארבעים. בשוט אחד ארוך ומתמשך. לכאורה, זה כבר הפך לאופנה. מ"תיבה רוסית" מתחילת האלף, דרך "בירדמן" שזכה באוסקר (למרות שאני לא ממש סימפטתי אותו), "ויקטוריה" הגרמני המדהים, ועד לכאן, לכאורה כבר אין ממש חידוש או העזה בסרט שלם בשוט אחד. אבל יש תבונה. טובה נובוטני השחקנית הידועה מביימת כאן לראשונה, והיא מתגלה כאשה אינטלגנטית וחריפת מחשבה. היא מודה בפה מלא שהיא הושפעה מ"ויקטוריה", אבל יש לה קו מחשבה אחר מאותו סרט וירטואוזי.

כאן, ב"נקודה מתה", מדובר על התמודדות עם טראומה. משהו שקורה ככה פתאום. באמצע החיים. בלי הכנה. וכך, כל רבע השעה הראשונה היא שיחת חולין של הנערה עם חברה שלה. מאימון הכדוריד, דרך חדר ההלבשה, ההליכה שלהן מבית הספר, השיחה הרגילה מאוד שלהן (איך היה לך המבחן? נשארו לך שיעורים? את רוצה שאני אעזור לך במתמטיקה? תתקשרי אלי), ההגעה שלה הביתה, העליה במדרגות, קומה ועוד קומה, האמא מקלחת את האח הקטן שלה, הנערה מכינה סנדוויץ' – ועוד כהנה וכהנה – טובה נובוטני ממלאת את הסרט בפרטים, בסבלנות, בלא מעט רגעים כביכול מתים, והכל כדי להכין אותי להלם.

וכאן מגיעה ההבנה של החוכמה של הבמאית הזו: בסרט רגיל, שיש בו עריכה, יש להמשיך לקרוא