פסטיבל טורונטו 2018: נקודה מתה

(שם הסרט במקור: Blindsone)

אם אתם עוקבים אחרי הדיווחים שלי מפסטיבל טורונטו, אני מניח שהרושם שאתם מקבלים הוא שאני די סובל כאן. היה סרט אחד יפה מאירלנד, "רוזי", ו…זהו. כל השאר נעים בין בינוניים לבין רעים. ובכן, הנה הוא הגיע. סוף סוף. אחרי יותר מחצי פסטיבל הגיע הסרט הכי טוב שראיתי כאן. הסרט שהיה שווה לנסוע בשבילו חצי עולם. אולי אפילו הסרט הטוב של השנה. ואני לא מגזים.

סרט נורבגי. סרט על נסיון התאבדות של נערה. סרט על כל מה שקורה סביב נסיון ההתאבדות הזה. סרט של שעה וארבעים. בשוט אחד ארוך ומתמשך. לכאורה, זה כבר הפך לאופנה. מ"תיבה רוסית" מתחילת האלף, דרך "בירדמן" שזכה באוסקר (למרות שאני לא ממש סימפטתי אותו), "ויקטוריה" הגרמני המדהים, ועד לכאן, לכאורה כבר אין ממש חידוש או העזה בסרט שלם בשוט אחד. אבל יש תבונה. טובה נובוטני השחקנית הידועה מביימת כאן לראשונה, והיא מתגלה כאשה אינטלגנטית וחריפת מחשבה. היא מודה בפה מלא שהיא הושפעה מ"ויקטוריה", אבל יש לה קו מחשבה אחר מאותו סרט וירטואוזי.

כאן, ב"נקודה מתה", מדובר על התמודדות עם טראומה. משהו שקורה ככה פתאום. באמצע החיים. בלי הכנה. וכך, כל רבע השעה הראשונה היא שיחת חולין של הנערה עם חברה שלה. מאימון הכדוריד, דרך חדר ההלבשה, ההליכה שלהן מבית הספר, השיחה הרגילה מאוד שלהן (איך היה לך המבחן? נשארו לך שיעורים? את רוצה שאני אעזור לך במתמטיקה? תתקשרי אלי), ההגעה שלה הביתה, העליה במדרגות, קומה ועוד קומה, האמא מקלחת את האח הקטן שלה, הנערה מכינה סנדוויץ' – ועוד כהנה וכהנה – טובה נובוטני ממלאת את הסרט בפרטים, בסבלנות, בלא מעט רגעים כביכול מתים, והכל כדי להכין אותי להלם.

וכאן מגיעה ההבנה של החוכמה של הבמאית הזו: בסרט רגיל, שיש בו עריכה, יש לחיצה לא קונבנציונלית על אפקט ההלם, הפיכת הטרגדיה למשהו מוגזם, לא ריאליסטי. כאן, ב"נקודה מתה", הדרמה היא כאילו חלק משאר הדברים שקורים בחיים, ולכאורה אנחנו מצפים לקבל את המכות האלו בלב, ודווקא בגלל זה הסרט הזה כל כך מדהים: הוא עוקב בזמן אמיתי אחרי התרחשות הדברים, וזה כולל בתוכו את הנוראים ביותר, ודווקא בגלל זה הוא מרגש בצורה יוצאת דופן. לכאורה, הרגעים הדרמטיים בסרט הם כאילו משעממים, כאילו רגילים, אבל בעצם הם מאפשרים לי לעכל את מה שקרה ביחד עם הדמויות. הנסיעה לבית החולים, למשל, גם היא מתרחשת בזמן אמיתי. נסיעה לא ארוכה, של חמש או שבע דקות. אבל ללא קיצורי עריכה. נסיעה ברחובות הליליים של עיר קטנה בנורבגיה, כשאני כל הזמן חושש לגורל הנערה שנמצאת באמבולנס שמלפנינו, ואני נמצא עם האמא ההסטרית בנסיעה מיד אחריה.

האפקט הדרמטי נוצר כאן דווקא בגלל הקצב הלכאורה רגוע. דברים קשים קורים בשקט. "נקודה מתה" הוא סרט של משימה טכנית שמבוצעת לעילא, עם תכנון צילומים מוקפד ומדויק מאוד בשוט אחד, והאלמנט הטכני כאן מסונכרן לחלוטין עם האפקט הדרמטי – לכאורה נמנע בכוונה מלהמם אותנו, ודווקא בגלל זה הוא עובד כל כך חזק.

מה גם שיש כאן חומר למחשבה. הנערה כותבת מילים אחרונות לפני נסיון ההתאבדות שלה. אנחנו לא יודעים מה היא כתבה. זה לא משנה. אנחנו הרבה פעמים לא יודעים לאתר את הסימנים, את המצוקה של האנשים שינסו להתאבד. הם הולכים רגיל, ומדברים רגיל, ומתנהגים רגיל – ואז קופצים מחלון. וזה הסרט הזה – מציג לנו את החיים הרגילים, ואת האנשים הלא רגילים בתוך זה. "נקודה מתה" הוא דרמה יוצאת דופן, מרגשת בצורה יוצאת דופן, בגלל הבחירה יוצאת הדופן (עדיין) של הבמאית לצלם את הכל בשוט אחד, ולעשות את זה לא מתוך רצון להדהים, אלא מתוך הבנה של הנושא של הסרט ורגישות לאנשים שבמרכז החיים הרגילים האלו שלנו. סרט גדול ומצוין.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s