פסטיבל טורונטו 2018: הגחליליות עזבו

(שם הסרט במקור: La disparition des lucioles)

הסרט הזה יוקרן בקרוב גם בפסטיבל חיפה. שורה תחתונה: מומלץ. ובכל זאת, כמה מילים:

לכאורה, הסרט הזה מתחיל מעצבן. בחורה צעירה ששום דבר לא מעניין אותה בחיים. אין לה תשוקה לשום דבר. אין לה חבר, או תחום לימודים מעניין, או משהו שהיא אוהבת לעשות, רוצה לעשות. היא נעה ונדה בחיים ללא כיוון, ללא תקווה. גיבורה שכזו של סרט היא לא האדם הכי מלבב לעקוב אחריו סרט שלם. הגדולה של הסרט הזה היא יכולתו לספק לנו את אותה אמפטיה לדמות האבודה הזו.

הסצינה הראשונה של הסרט היא ארוחת ערב עם ההורים וחברים של ההורים לכבוד יום ההולדת של הנערה. היא לא ממש רוצה להיות שם, והיא בורחת. הסצינה האחרונה בסרט מתכתבת עם זו הראשונה, רק שאם בהתחלה הנערה מלאת זעם וכעס על כל העולם, באחרונה היא עושה את מה שהיא עושה מתוך בחירה. אולי אין לה להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל טורונטו 2018: קטלנית

(שם הסרט במקור: Destroyer)

זה הסרט החדש עם ניקול קידמן. אחד מהם. היא עושה המון. כאן היא בתפקיד הראשי, ואני מוכרח להודות שלטעמי היא קצת מגזימה במשחק שלה. היא אמורה להיות מכורה, עייפה מהחיים, Run Down, והיא באמת נסחבת. הרבה יותר מדי נסחבת. מכבידה את הגוף שלה בהגזמה. גם הבמאית, קארין קוסאמה, גם היא מסגננת את הסרט יתר על המידה. הקצב איטי, הצילומים של לוס אנג'לס טובעים בשמש צהובה של שקיעה, אבל הצבע של הסרט הוא לא רומנטי, אלא כמעט של חלודה.

ועם זאת, יש בסרט הזה בכל זאת משהו. קודם כל, צריך להתחיל מהסוף. הסוף של "קטלנית" הוא סוף מפתיע, בסגנון עדות המ. נייט שאמאלאן. סוף שמשנה את כל מה שחשבנו שראינו. אבל זה סוף כמו של "החוש השישי", כשעוד החזקתי מהשאמאלאן, ולא סוף אידיוטי כמו של "ספליט". כי ניקול קידמן בסרט הזה היא שוטרת. והיא גם אמא לנערה מתבגרת שמתמרדת. היא מנסה לכל אורך הסרט למנוע מהבת שלה לעשות את הטעויות שהיא עשתה (לא לשתות יותר מדי, לא לצאת עם גברים שמבוגרים ממנה באופן משמעותי), אבל לקראת הסוף מגיעה הסצינה הכי חשובה של הסרט. הסצינה שבה ה להמשיך לקרוא