פסטיבל טורונטו 2018: לא אכפת לי אם ההסטוריה תזכור אותנו כברברים

(שם הסרט במקור: Îmi este indiferent daca în istorie vom intra ca barbari)

וואו. מצד אחד, הסרט החדש של ראדו ז'ודה קצת לוקה במחלקת הרגש, אבל, מצד שני, וואו.

הסרט הזה מתרחש ברומניה. היום. עכשיו. אבל באותה מידה הוא היה יכול להתרחש בישראל. היום. עכשיו (רק עם קצת יותר טמפרמנט).

הסיפור הוא כזה: בחורה צעירה אחת מאוד אכפת לה מההסטוריה של המדינה שלה. היא מתעסקת בהעלאת סוג של שחזור תאטרלי שיוצג בכיכר העיר. השחזור הוא של ארוע ממלחמת העולם השניה שהתרחש ב-1941, וכלל טבח בכפר יהודי שלם. הרומנים טבחו ביהודים, בהנהגתו של שליט רומני. את זה רוצה האמנית-במאית לשחזר. היום. עכשיו. וכך, במהלך כשעתיים, הסרט מתרכז בכל ההכנות לארוע. הסרט מתרכז בעיקר בלימוד הפרטים (והסרט הזה מאוד פרטני בשמות האנשים, המקומות, הדברים שאמרו, מי אמר בדיוק, כמה נהרגו – הכל מפורט), ובין לבין, יש צנזור אחד. איש מטעם העיריה שמבקש לשכנע את הבחורה לרדת מזה.

הרי העיריה מממנת את הפרויקט האמנותי הזה. אז יש סצינה ארוכה מאוד של משא ומתן בינו לבין האמנית. תורידי את החלק הזה. למה להזכיר לרומנים חלקים אפלים בהסטוריה שלהם? צריך להעלות את המורל של הרומנים קשי היום בזמנים כאלו. תראי אותם כגיבורים. את בטוחה בכלל שהיה טבח? אולי לא נהרגו אלפים? אולי רק מאות? ועוד כהנה וכהנה. חופש המימון אומר משהו למישהו? אז הנה, זה בדיוק זה.

הבעיה שלי עם הסרט הזה היא שהכל נעשה בנחמדות. השחקנית הראשית, יוהנה יאקוב, שזאת הופעתה הראשונה בקולנוע, היא מראה לכל אורך הדרך שאכפת לה וחשוב לה. אבל כל מי שמסביב אליה נראה פחות מסור למטרה. בכלל, היא הבמאית, אבל מראים אותה מעט מדי ממש מביימת. ובויכוחים שיש לה עם אותו צנזור ממשלתי – הכל נעשה בידידות. אנחנו מכירים את מירי רגב. היא לא כל כך נחמדה. אבל הרומני – הוא מה זה נחמד. זה הכל במתק שפתיים. כמעט אקדמי. אז נכון שלקראת הסוף הוא אומר: אז אין מימון. הכל מבוטל. ומיד נמצאת הנוסחה לאפשר את האירוע בכל זאת. ועם זאת, בסך הכל, עם כל המסירות המרשימה של הבחורה הזאת למטרה, לסרט הזה חסר טמפרמנט.

ואז מגיע האירוע עצמו. מבחינת עבודת בימוי, כל הסרט צולם במצלמה אחת, בשוטים ארוכים (מבחינת עריכה, יש שני רגעים בסרט שמייצרים חוויה מפרכת מאוד, ובהם העורך משאיר תמונות קשות לצפיה על המסך למשך זמן מסך בלתי אפשרי, כדי שלא נוכל לברוח מהזוועה). נדמה לי גם שהסרט צולם בפילם, כי התמונה די מגורענת, כמו בימים הטובים. העובדה שהסרט מתעסק באחורי הקלעים של יצירת אמנות, העשייה הקולנועית חופשית יותר. אותנטית יותר. מצלמה נראית בפריים, פנס תאורה, אדם עם בום (מקרופון), אנשים מסתכלים אל תוך העדשה – הכל נראה כמו חזרה לקראת הדבר האמיתי.

והדבר האמיתי מגיע בסוף. הסרט הזה אורך שעתיים וחצי, וחצי השעה האחרונה היא האירוע עצמו. הכיכר המרכזית של בוקרשט אכן הושכרה למשך יומיים צילומים, והטלויזיה הרומנית תרמה ציוד וכוח אדם כדי לעזור בצילומים של הסרט הזה. האירוע מצולם משבע מצלמות (מצלמות טלויזיה. לא קולנוע. השוני בויזואליה של החומר המצולם מורגש. כדי לתת את ההרגשה הממלכתית החגיגית של יום העצמאות, רק שכאן ראדו ז'ודה מעיר על זה הערה אירונית), ובתנועה אנרגטית וסוחפת. בהתחלה זה עדיין קצת כמו הצגת בית ספר עם אנשים מבוגרים, אבל עם התקדמות האירוע, השחזור הופך מצמרר יותר ויותר. כל מה שהתכוננו אליו במשך שעתיים מתפוצץ.

אם אדם רוצה לחפור בהסטוריה של עמו, ולהוציא משם גם את המקומות שבהם העם שלו התקרנף, זה לא אומר שהוא פחות פטריוט. האדם מבקש לאוורר את ההסטוריה עכשיו כדי לא לחזור על הטעויות. מה שגיבורת הסרט מגלה בסוף הוא דבר מפחיד. אבל מי שמכיר את היצירה של ראדו ז'ודה לא צריך להיות מופתע. הרי למה ז'ודה יצר את "בראבו!", סיפור שמתרחש ברומניה במאה ה-19? האם הגזענות ושנאת הזרים היום שונה מאותו סנטימנט במאה ה-19? האם הרומנים של היום מוכנים להתמודד עם השדים של העבר?ראדו ז'ודה הוא יוצר אמיץ, מקורי, מרתק, והסרט הזה הוא חומר למחשבה עם עשייה מרתקת, שאמנם דורשת קצת סבלנות (כי מלבד השחקנית הראשית, רוב הדמויות בסרט מתנהגות בקלילות), אבל ז'ודה יודע לתזמר הכל לכדי הלם שמוציא אותי מהאולם עם הרבה מחשבות, עגומות ברובן, על העולם שלנו היום. לא רק ברומניה. גם בישראל. כי שם הסרט עצמו, שלקוח ממילים שנאמרו באמת ע"י השליט הרומני באותו זמן, הוא עדות לחוסר האכפתיות ממה שאחרים חושבים. אז מה אם אומרים עלינו ככה או אחרת? אני (השליט) חושב ומאמין שזה נכון. וזה מה שחשוב. ואם ההסטוריה תשפוט אותנו כברברים – לא אכפת לי. אני לא בטוח שאנחנו, בישראל, כבר לא נמצאים במקום הזה. תחשבו מה יקרה אם איזשהו אמן ישראלי ירצה לשחזר איזשהו טבח של הישראלים באיזשהו כפר ערבי בשנות ה-40 או ה-50. מהומת אלהים תפרוץ. מימון ממלכתי לפרויקט שכזה? הצחקתם את מירי רגב. זה סרט רומני, אבל הוא רלוונטי מאוד לישראל. "לא אכפת לי אם ההסטוריה תזכור אותנו כברברים" יוקרן בפסטיבל חיפה (ועדה סולומון, המפיקה, אמורה להגיע וללוות את הסרט. היא כבר עשתה דבר דומה עם "בראבו!"). חובה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s